י. מגר עמ' 276-278

בשנת חיי השלישית נתיתמתי מאבי ועל אמי האלמנה נפל כל העול לפרנס ולגדל שורת ילדים שאחד היה קטן מן השני. העזרה שאמי קיבלה מהקהילה היתה כמעט אפסית וידה לא השיגה לשלוח אותי לבית ספר עברי ששכר הלימוד בו היה יחסית גבוה, ושלחה אותי לבית ספר פולני שהלימוד היה חינם ואף קיבלתי ארוחה חמה כל יום, דבר שהקל על תקציבה העלוב של אמי. עזרה נוספת לאמי מצדי באה לה מהשתתפותי במקהלת בית הכנסת, כי קול ערב היה לי ובכל ראש חודש וערב חג קיבלתי תשלום זעיר עבור זמרתי.
כך חיינו בעוני ובדחקות עד לשנתי ה-14, שנת פרוץ מלחמת העולם השנייה. עיר מולדתי צ'ינסטוכובה הקרובה לגבול הגרמני נכבשה ע''י הקלגסים הנאציים כבר למחרת פרוץ המלחמה, ולא עברו ימים מועטים ועל האוכלוסיה היהודית הונחתה ידו הכבדה של השלטון החדש. הגרמנים אספו את כל היהודים בככר העיר המרכזית ועם רבים אחרים נלקחתי מצ'נסטוכובה ונשלחתי לגיטו היהודית בליצ'ון. נפרדתי מאמי וממשפחתי לעולם. נשלחתי לעבודה במחצבה, בה עבדתי 12 שעות ביום בניפוץ אבנים והעמסתן על הקרונות. באותה עבודה נפצעתי קשה באצבע. כרגיל אסור היה להתאונן וחברי לעבודה עזרו לי לחתוך מחצית האצבע, ובאין תרופות טבלתי את היד הפצועה במי סיד - סגולה לרפואה. אך בזה עוד לא נתמלאה סאתי. רעב, כנים ומחלות מדבקות שונות היו אורחים קבועים במחנה העבודה הפילו אותי וחליתי במחלת הטיפוס. וחולה טיפוס במחנה דינו נחרץ מראש. כל יום היו אוספים את החולים, מעמיסים אותם על עגלה ומובילים אותם למקום שכל באיו לא ישובו. בוקר אחד, כששכבתי בחום גבוה, הרגשתי שסוחבים וזורקים אותי על עגלת המוות הזאת.
למזלי הייתי האחרון ונזרקתי מעל לגופות האחרים. בהגיע העגלה למקום המיועד... חזרה בי הכרתי והתחלתי לדבר אל החייל הגרמני שפיקח על קבורת המתים החיים. אין אני יודע במה צדתי את לבו שהפריד אותי משאר החולים והחזיר אותי למחנה.
משחזרתי למחנה הסתירו אותי חברי מעיניהם הבולשות של המפקחים, הבראתי ושוב יצאתי לעבודה. אלא שמחמת חוסר מזון רזיתי עד כדי כך שבגלל משקלי הירוד צורפתי לקבוצה שנשלחה למות ביריה. קרה נס ונמלטתי מאותה קבוצה ונשארתי בחיים.
בשנת 1944 נשלחתי עם טרנספורט שלם לאושוויץ. ודאי היה סופי כסופם של המיליונים שנשרפו באושוויץ לולי תקרית קטנה שבזכותה נשארתי בחיים.
יום אחד הסתלקתי מהעבודה 5 דקות לפני הפסקת צהריים. המשגיח הגרמני הרגיש בזה ועם שובי לעבודה היכה אותי מכות רצח. מתבוסס בדמי הצלחתי להתחמק מידיו ולהסתפח לטרנספורט שבאותו רגע יצא מאושוויץ לכיוון בלתי ידוע. וכך ניצלתי בפעם השלישית.
ימים ולילות שרכתי רגלי עם שיירה שהלכה לשטוטגרט. בשטוטגרט היה מחנה גדול שעציריו עבדו בשביל תעשיית המלחמה הגרמנית. במחנה העבדים בשטוטגרט הייתי עד לאחת הפעולות ה''הומניות'' של ה''הרן פולק'' (עם האדונים). מי ששיחק לו מזלו והיו לו שיני זהב, הוזמן בעדינות לטיפול שיניים, קיבל זריקה שהמיתה אותו. אחר כך נעקרו שיני הזהב שלו.
כאשר מפציצי בעלות הברית התחילו לבקר לעתים תכופות ביותר. את שטוטגרט, תיכננו הגרמנים לשרוף את המחנה על כל עציריו. אך הפעם לא הצליחו הגרמנים להפיק את זממם כי הרוסים הקדימו לכבוש את העיר, וכל עצירי המחנה שוחררו.
עם השחרור התחלתי לנדוד ממקום למקום ובלבי מהבהבת תקווה למצוא בחיים מישהו מבני משפחתי. נודע לי שאח אחד מאחי נשאר בחיים והתחלתי לחפש אותו.
אבל מעשה שטן, לכל מקום שבאתי נודע לי שהוא היה שם ונדד הלאה. חזרתי לגרמניה בתקווה למצוא אותו שם. בגרמניה התחלתי לפעול בבריחה, כלומר בעלייה ב'. והתמסרתי בכל לבי לפעולה זו. פעמים רבות עמדתי להצטרף לאחת מאניות המעפילים שמדי פעם היו מפליגות מאיטליה, מרומניה או בולגריה, אך תמיד נאלצתי להשאר, כי מילאתי תפקיד חשוב באירגון ההעפלה ולא נתנו לי לעזוב את משמרתי. בינתיים קמה מדינת ישראל ומיד עליתי ארצה. עם בואי לארץ גוייסתי לצה''ל, ובתור חייל בלי אצבע שרתי כטבח בחיל האויר. גם עם תום מלחמת השיחרור נשארתי בצבא, בו שרתי שנתיים וחצי, עד שנת 1950.
מששוחררתי מהצבא והתחלתי לחפש עבודה נקלעתי לכפר סבא. מצאתי עבודה במוסד ''עלומים'', שם הייתי יותר משנתיים. גרם לי מזלי ומי שעתידה היתה להיות אשתי היא בת צופית. כך הגעתי לצופית כמתיישב בהרחבה של המושב. כאן בניתי את ביתי ומשקי, ואחרי כל כך הרבה טלטולים ויסורים באתי אל המנוחה ואל הנחלה.