אידוב כהן, עתון ''הזמן'', 3.1.44 / עמ' 104- 108
בשם ''התיישבות האלף'', שצליל בלדה משתמע הימנו גלום לא המצוי, אלא הרצוי, לאמור: אותה , תכנית, רבת-פומבי בשעתה, ליישב על קרקע הלאום אלף משפחות פועלים חקלאיים שכירים בשעתה של ''ליקוי חמה'' בתקציב התיישבותי, אותה תכנית ''אלופה'', עדיין לא נתגשמה עד היום. מקץ עשר שנים לתחילת העבודה. אין בה אלא חמש המאות הראשונות. אותן ''כמעט חמש מאות'' משפחות חקלאיות, שבאו עד כה במקצת אל המנוחה ובמקצת אל הנחלה, מתרכזות בעשרה יישובים שרק אחד מהם (רשפון בשרון) הגיע למיכסת הקרקע המינימאלית השלמה: 20 דונם ליחידה משפחתית. וזה על אף מאמציה המרובים של הקהק''ל לגאול שטחי קרקע בסביבתם, כדי שכל מתיישב יזכה באותם 20 הדונאם, המגיעים להם לכל הדעות.
אעפ''כ נשמרו להם לישובים הללו, עד היום הזה, השם המקורי - התיישבות האלף. ולא השם בלבד, אלא גם כל הכרת הערך והחשיבות; למרות הכל - אף על פי שאין אלף, אלא כחמש מאות, ואף על פי שבינתיים הורגל מפעלנו ההתיישבותי לממדים ולתכניות גדולים מזו. הייתי אומר, לא רק חשיבות, אלא גם חיבה: משהו חביב מתלווה לארשת פניהם של האנשים הללו, פועלי טוריה וותיקים שהעיזו לחלום על עצמאות משקית על נחלה עצמית יוצרת, בשעה שלא היו להם לא כספי היסוד ולא שטחי אדמה מספיקים, אלא רק חסכונותיהם המעטים, מעט הקרקע שהקהק''ל יכלה לרכוש אז בסביבה יקרה זו של הפרדסנות הפרטית, - וחזונם הגדול.
מוצדקת, איפה, החגיגיות, שיובל-העשור להתחלת הפעולה השרה על עשרת הישובים הללו ובפרט על צופית, שאליה טולטנו מהרי ירושלים.
מכוניתנו הסיעתנו ביעף על פני שדות השרון המוריקים והנוצצים בפניני היורה, נטשה את הכביש הראשי, המחבר דרום עם צפון ונטתה מערבה, בואכה טול כרם, כשמימינה כפר סבא חבויה בין יערות הדר, אחריה שכונת אליעזר הסימטרית, הגנדרנית, על משקי העזר שלה, ומשמאלה על גבעת גן חיים, מושב עובדים פורח, כבמפתיע עמדו רגלינו בשערי צופית שכולה אומרת חג.
בכיכר הציבורית - בית עם גדול בנוי בטוב-טעם ועליו כתובת: ''בית צוקרמן''. זכה לכך מנהיג פועלים יהודים מאמריקה מאכס צוקרמן ז''ל, שתרומות חבריו ואוהדיו נצטרפו למאמציהם העצמיים של אנשי המושב, להקים במקום מרכז תרבותי לא לעצמו בלבד, אלא לכל הסביבה. אך לא בשל כך בלבד נבחרה צופית, מבין חברותיה התשע, להיות מארחת החגיגה, אלא גם מפני שהיא אחת הראשונות ליציאת-מה (''יציאת-מה'' דווקא, ולא יציאה שלמה) מן המיצר ולביסוס-מה.
נשי צופית - אומרים עליהן שהן הן שבנו את הנקודה. זו מנין?
א) משום שבכלל אין יהודי עשוי להגיע למדרגה זו של התאכרות ועבודת-אדמה אלא אם כן מסכימה לכך אשתו; ו-ב) על שום שבצופית וחברותיה מ''התישבות האלף'', אנוס היה המתיישב שנים רבות לצאת לעבודה שכירה, עבודת-חוץ, באופן שהמשק וישבי-בו הוקם בעמל כפיה ובהקרבת כוחות נעוריה של האישה. עכשו הפליאו נשי צופי את המסובים גם באמנות המטבח - משכן עבודה של בת חוה מעולם.
החגיגה היתה, איפא, מכובדת באמת. אבל לא עליה נאריך את הדיבור, מארש-אבל לשופין, משום ''אם אשכחך גולה'' ; נאומים וברכות , בהם ברכת ילדי המקום, כברכת השדה על השולחנות, מלבבת ביותר - ופרשת המסיבה גמורה.
בצירוף מוצלח של הומור וסטאטיסטיקה הצליחו ילדי המקום לדובב את הקירות באולם. מכל עבר - דיאגרמות מצוירות, שרטוטים קאריקטוריים, כתבות ומאזנים מבקשים להקנות לך, צופה - אוכל עירוני, שאינך יודע דרך העגבניה בגן, ידיעה כלשהי על מאמצים וכשלונות, על קשיים ותקוות. ומאחר שאתה עשוי להשתעמם מהר, מסתירים הליצנים הקטנים את העניינים הרציניים והכאובים תחת מעטה של לצון ולעג לצרות.
מה גורל חלקתו של כל מתיישב? מה טיבה? הנה הולך אדם שטוח על ארבע וכל אחת מידיו ומרגליו תקועה בחלקה אחרת ו''מטפלת'' בענף אחר: הימנית עוסקת בלול, השמאלית דואגת לקורטוב של חציר; הרגל האחת ברפת והאחת בפרדס. הקהק''ל העמידה בשעתו לרשות המושב 840 דונאם והם חילקו את האדמה כך: 2,5 דונאם לבניני דירה ומשק; 7 דונאם פרדס; 2,4 דונאם רזרבה בהשקאה; למושב בכללו ישנם עוד 30 ד' למגרשים ציבוריים, (בינתיים מעבדים אותם), 62 ד' לדרכים פנימיות ו - 172 ד' אדמות בריחוק מן הכפר שמעבדים אותה באופן קולקטיבי (חציר).
ובכן מה אומר לנו היהודי השטוח בכל קומתו על ארבע חלקות מפוצלות? מה אוצר לנו מאמצו?
א)- הקרקע יקרה ומעטה, מעטה מאוד, ויש לנצל כל סנטימטר שבה, פשוטו כמשמעו, באינטנסיביות קיצונית, ובהשקעת כוחות בלתי ידועה לחקלאים אחרים בעולם; ב) - שהנסיבות הקרקעיות מכריחות אותו לעבד שטחים מפוצלים, לעיתים מרוחקים; ו - ג) - זעקה גדולה, זעקת צמאים לקרקע נוסף, לעוד קרקע, לקרקע ! אפילו המינימום שבמינימום, הנחוץ למשק אינטנסיבי, 20 דונאם למשפחה, אפילו זה עדיין אין להם. שהרי 50 משפחות הם, והקרקע - רק 840 דונם.
והילדים? מה יהיה בעתיד? הרי במתי מעט עלו על הקרקע ועתה נתברכו ב - 97 ילדים. הטוב הדבר, שהילדים יעזבו את הוריהם, ילכו לבקש התיישבות במקומות אחרים וישאירו את צופית שלהם מושב לזקנים? הגעו בנפשכם... הכלל: קרקע נחוצה לנו.
עוד כמה דברים משתקפים באותה קאריקאטורה, אבל לא נרבה.
מוטב שנעבור למדור אחר, בו מדבר אלינו לא האדם, אלא החי והצומח. הנה תהלוכה המונית של מפלגת-הלול, איחוד לאומי ועל-מעמדי של תרנגולות, אפרוחים, ברווזים, המפגינים נגד הממשלה, שאינה מספקת להם די חלבונים ובמחירים נוחים. הם נושאים שלט: ''הבו לנו חלבונים'' !
אחרי ההפגנה דולקת-צולעת תרנגולת אינוואלידית, כולה תחבושת ומכך רגל ועד ראש אין בה מתום. ''מאין יבוא עזרי? '' היא שואלת, אכן, זוהי כנראה הבעיה הקרדינאלית של הנקודה: בימי שפל של הפרדסנות וקשים גדולים לרפת, הושלך כל יהבם על הלול, והם התקדמו.
מ- 200.000 ביצים בתרצ''ו הגיעו ל - 140.000 ביצים בתש''ג. אבל חסרים חלבונים לחי ובמחירים נאותים, והלול בסכנה. ובכלל מעמידים מחירי המזון את הלול בפני ברירה - להישאר ''לבן'' ובהפסד, או להכניס רווח ולהיהפך ''שחור''.
הילדים המציירים לא העלימו את קלונו של הפרדס... הדיאגרמה הממחישה את המצב בשיווק הפרי מעבירה על הלוח קו-עלייה, המתחיל בנקודה ''תרצ''ח (2000 תיבות פרי הדר), מעפיל ועולה במעלה חריף לנקודה ששמה ''תרצ''ט'' (30.000 תיבות), מכאן הוא צונח בזוית חדה ויורד מ- 30.000 תיבות בתרצ''ט עד ל-15 אלף בת''ש. ואתה שואל: מה הלאה? מה גורל הפרי ומעמדו בשנים הבאות? על כך עונה הציור השכן: פרה שנכנסה לפרדס ועושה בעצמה את הקטיף, בולעת לתיאבון ולשובע את הפרי המהולל - אותו תפוח זהב (תרתי משמע), שתהילתו הגיעה עד ליוורפול, ועתה ירד לשפל-המדרגה, להיות מאכל הפרה. ואוי לאותה בושה, שאף הפרה אינה עוד מה שהיתה: מ- 100.000 ליטר חלב בתרצ''ו, ירדה ל-70.000 בתש''ג. אף הרפת בין ה''יורדים'' !
כזה הוא הסך -הכל. אין דבר... הצרות ''יבשות'' - אחרי ככלות הכל, זוהי גם דעתם של אנשי צופית. הם דובבו את השולחנות שערכו לנו, לאמור: לא רק חירות, לא רק מולדת גם שובע לנו. ''ואכלת לשובע וישנתם לבטח בארצכם''. וגם הילדים לתפארת: שלושה כינורות ועשר מנדולינות על הבמה סיכמו את פרי העמל התרבותי. תהילתם העיקרית: על אף כל הכשלונות - את המקום לא עזבו ;
ותפילתם: להשיג בקרוב את חירות-הקנין (פרעון החובות ההיפותיקאיים) על מנת להגיע לחירות הנפש ושלוותה. וכה תאמר סיסמתם על הקיר: ''יציבות כלכלית - הגברת העזרה ההדדית - חיי תרבות - נאמנות למפעל''.
אלה הם ''ארבע החירויות'' של כפר עברי קטן במולדת.
