צופית

נחום ניר / עמ' 241 - 242

התוודעתי לציונות בגיל 15 ע''י מכתב חוזר של אוסישקין ז''ל שנשלח לאבי לחנוכה, והמכתב מלא דברי הוקרה וגאווה על החשמונאים והמכבים החדשים העולים לארץ ישראל להחיותה משוממותה.
בימי מלחמת העולם הראשונה באו לידי דברי ימי ישראל של גרץ.
במשך לילות ארוכים לאור מנורת שמן, כי נפט לא היה, בלעתי את דברי ההיסטוריון הדגול כבכורה בטרם קיץ. אחר כך באה המהפכה הבולשביסטית עם מנגנון התעמולה העצום שלה ועם הבשורה שכל בעיה תיפתר ע''י המהפכה. פועלי כל העמים התאחדו - האם תפתור היא גם שאלת היהודים?
השנה 1919. החילות הלבנים של דניקין ופטליורה מתקרבים לקיוב. הוצעה לי עבודה במוסקבה וסירבתי לקבלה, כי ידעתי שמקיוב קרובה הדרך לארץ ישראל מאשר ממוסקבה, וכל חלומותיי נרקמו סביב התקווה לצאת מרוסיה ולהגיע לארץ ישראל. הצלחתי. צלחתי את הדנייסטר והגעתי לרומניה. תחנותיי הבאות היו קישינוב ובוקרסט. ניתנה לי אפשרות להגר לאמריקה, והשהיתי את נסיעתי מתוך תקווה שאולי אוכל לעלות לארץ ישראל. כל פניותיי להנהלה הציונית והפצרותיי לא הועילו ואחרי שנתיים של ציפייה לעלות, היגרתי לארצות הברית. לדאבוני ישבתי שם שלוש עשרה שנה. קבעתי דירתי בעיר פילדלפיה. כעבור זמן מה פניתי באמצעות העיתון ''פארן פאלק'' מטעם מפלגת צעירי ציון לנוער לארגן קבוצת חלוצים. יחידים נענו. יצאנו לקליפורניה להכשרה. אם כי החבילה נתפרדה, שמרו אחדים אמונים לרעיון ואלה ייסדו את הארגון ''חירות אמריקה א' '' על מנת לעלות להתיישב במושב.
בשנת 1936 עליתי עם רעייתי ברכה ז''ל. וויתרנו על האזרחות האמריקאית, כי אמרנו - מוטב לשרוף את הגשר חזרה: אם ננתק אחת ולתמיד את הקשר עם אמריקה תוקל לנו ההשתרשות במולדת. ואמנם אין אני מצטער על כך. גם מחברי חרות אמריקה נשארו יחידים ואני נמנה עליהם. המעטים שנותרנו הצטרפנו למושב בצופית.

מה יפית צופית שלנו! הכפר כולו טובל בירק: רק אתמול שתילים רכים והיום מזדקרים עצים אל על : גינות נוי ציבוריות ופרטיות, הרחובות סלולים כבישי אספלט. נעלם החול העמוק בקיץ והביצות בחורף. הוקמו בניינים ציבוריים לתפארת. גדול הוא היש - כפר עברי של מאה ויותר משפחות - אנשי עבודה ובנים הממשיכים לרקות את השטיח הירוק. וכשאתה בא לעיר ורואה נוער מסתובב באמצע היום, או רוקד בערבים לקול צלילי הג'ז, ואתה חוזר לכפר ורואה את הצעירים כולם שזופי שמש, עובדים בשדות מוריקים, במטעים והם מספקים מזון לאוכלוסיה, לוחשת שפתיך: אשרינו, שיש עוד כאלה, הממשיכים במורשת של עובדי אדמה. ותענוג רב להיתקל בדור השלישי המחייכים בעגלותיהם, עת שהם מטיילים עם אמותיהם בשבילי הכפר.
זר לא תמיד יבין זאת! רבים מאנשי העיר לא יבינו מה השמחה וההתפעלות מישוב בן מאה משפחות, היושב ע''י הגבול, ומדי פעם הוא ג מוטרד ע''י כוחות עוינים. אין זאת שזרה להם הרגשת עובדי אדמה, המספקים מזון לישוב בימים שקטים ומתוחים, והמשתמשים חגורת מגן לגבולות המדינה היהודית.