צופית

1896 - 1953
בת גולדה ואברהם מכטינגר
אימי חיה הייתה נערצת עלי. היא הייתה חברתי הטובה והיקרה, עמה התייעצתי ואותה אהבתי אהבת נפש.
ילידת פולין, ולנגד עיני כסרט חי עוברים בשרשרת זיכרונות: ליל שבת, אימא הכינה תבשילים נפלאים, כולנו יושבים מסביב לשולחן, הנרות דולקים, אבא שר שירי שבת ואנחנו מצטרפים לשירה. עד היום אני שרה שירים אלה ולבי מתמלא געגועים.
אימא הייתה לוחמת. לא עברה בשקט על שום עוול, חינכה אותנו לצניעות, יש לעזור, לתרום, לתת. עם בואם של ניצולי השואה- ליבה היה פתוח אל אף מצבה הכלכלי שלא היה מזהיר.
בכפר היה עובד צבע רזה ומצומק, בוקר בוקר לקחה תוצרת חגרה סינור, הסתירה את המצרכים מתחת סינורה ובצינעה עמדה על כך שיאכל . קצרה ידי מלכתוב את כל מעשי אמי, היא הייתה צדקת במלוא מובן המילה.
קשת יום הייתה, עבדה קשה בפרדס ובמשק. חסכה פרוטה לפרוטה כדי להביא חלק גדול ממשפחתה לארץ.
זכור לי, ים אחד, הגיעו מהנדסים מגרמניה כדי לקבוע היכן יחפרו את הבאר בצופית, אמי ששלטה היטב בשפה הגרמנית, נתבקשה ע''י מזכירות המושב לארח אותם לארוחת צהרים. מראה השולחן שערכה מלווה אותי לאורך חיי, המפה הרקומה, הכלים המבריקים, האוכל…
ואני, שהתחבאתי בחדר הצצתי בקנאה ואולי גם חשבתי הלוואי שלא יגמרו את כל המטעמים.
ובתקופת ההגנה נסעתי עמה לרמת- גן לרחוב כופר הישוב, כדי לתרום את הטבעת היחידה שלה, למען המדינה שבדרך.
היא הנחילה לנו אהבה ללא גבולות. אהבתי אותך, אימא, מאוד. דמותך מלווה אותי לאורך כל השנים.
בתך שחורה.