ח. / עמ' 116-119
המתיישבים
כמ ברוב המושבות בארץ, גם גם ב''אם המושבות'' אירגן להתיישבות באיזור המטעים בשם ''ארגון אינטנסיבי חלקאי פתח-תקוה''.
מגמתו היתה להתיישב 3 ק''מ צפונה מכפר סבא, אשר בהמשך הזמן ניתן למקום השם ''צופת, על המשקל ''צפה הצפית''. ואכן בהמשך מעל פני הגבעה שבמרכז המושב - 80 מ' מעל פני הים - אפשר לצפות למרחקים ולהזין את העין בנוף מרחבי השרון.
כ - 50 משפחות היו בגרעין להתיישובת - רובם פועלי המושבה, בקיץ 1930 רכש האירגון את האדמה בכוחות עצמיים, חפר באר, סידר משתלה, חרש חריש עמוק וציפה לאישור חבריו להתיישבות.
בשכנות לצופית ניטעו אז פרדסי ''יכין'' עבור חברי ''תנועת העבודה הציונית בארה''ב - בראשותו של הח' א. המלין - בשם ''חרות אמריקה א' '', אשר עשרים מחבריה היו צריכים להצטרף לצופית. 5 שמפחות מהם נשארו כמתיישבים במושבנו.
בראשית
על סף ההתיישבות לא היה האירגון גוף אחד מלוכד, אל שני פלגים עמדו אלה מול אלה. מצד אחד מאושרים ומרוצים, ולעומתם מאוכזבים וממורמרים. 33 עמדו מול 7. מ - 50 חברי האירגון אושרו 33 לקבלת תקציב ו-17 לא אושרו.
על פי החלטת האירגון עברו רוב החברים עם משפחותיהם לגור בכפר סבא כדי לעבד את המטעים בראשיתם. יום יום היו מכתתים רגליהם בפיתולי המשעולים בדרך מכפר סבא לצופית. לאחר יום עבודה מפרך היו נפגשים ערב ערב לטפל בבעיות המשותפות. האירגון מינה ועד מיוחד שידאג ל-17 המתיישבים ''בלי תקציב'', שסמכו על הנס ועל הזמן שיפתור את הבעיות...
כיום, בפרספקטיבה של 32 שנים, אפשר להבין שחחלוקת האירגון למאושרים (לתקציב) לבתי מאשרים בזמן העליה על הקרקע, היתה תוצאה של אין ברירה הכרח המציאות. אבל אז ראו ה-17 את עצמם מקופחים ובצדק, דבר שהפריד בין הדבקים והכניס הרגשה של רוגז ותרעומת. רק לאחר שנים הגלידו הפצעים ומהרוגז נשאר הד עמום של זכרונות...
ב - ג' אלול שנת תרצ''ג, נכנסו ה-33 ל''בתי מול'' המפורסמים, אשר נבנו תוך משטר משמעתי חמור, ללא מתן אפשרות כלשהי למתיישבים להתערב בפרטי התיכנון וטיב הבנייה.
החברים אשר רצו בניגוד לתנאי החברה המיישבת לפרוץ את המסגרת המצומצמת, עשו נסיונות לפתח בכוחות עצמיים משקי עזר, אך הימים היו של חוסר אשראי... והמתיישבים, לחלק מהם הובטחה עבודה בפרדסי ''חרות אמריקה א' '', ולחלק האחר לא היתה עבודה קבועה ומלאה.
מראשית צעדיו הועמד המושב בפני השאלה הנוקבת: לאן מועדות פניו? לעבודות חוץ קבועות ולמשק עזר בצידו? או ליצירת משק עצמאי, שפירושו יצירת יש מאין?
מעשרת קבין של מאמץ גופני ונפשי ירדו תשעה קבין על החברה שקיבלה עליה, נוסף לטיפול בתינוקות ובעבודת הבית, את עול הצעדים הראשונים במשק, בתנאים של ''ר' אבא'' - שהכל היה בלי... בלי מרפאה, בלי אחות, בלי רופא, בלי תנאים סניטריים והצרכנייה פתוחה פעם או פעמיים בשבוע בשעות ספורות, בדרך ''השודדים'' (כינוי לדרך כ''ס-טירה הערבית) לכפר סבא, בחולות עמוקים, ללא סימן ישוב, היו גוררות החברות רגליהן ותינוקותיהן בזרועותיהן לרופא, לחנת, לקניית כל מצרך ראשון.
ההתיישבות שאלפים חלמו עליה ומעטים זכו בה, היתה דוגמה למאמץ פיזי ונפשי עליון של חבריה. תוצרת ''ביעף'' הראשונה שזכו לה חלק מהחברים - אלה שהקדימו את ''הנעשה לנשמע'' הובאו באין כל סידור במקום, ברכיבה על חמורים אחרי יום עמל קשה לריכוז בכפר סבא, ובעל חנות פרטית סיפק את קצת האספקה לחברים בעלי ''המשק'' באשראי זול...
בינתיים התבצרו המוסדות האירגוניים והכלכליים במושב. חברים אחדים השקיעו ראשם ורובם לייסד ולבסס את המוסדות הכלכליים ואירגוניים. ולאט לאט נכנסו החברים למסלול של קבע, שעות היום והערב חולקו בין עבודות חוץ לפרנסה לבין העבודה במשק להבטחת העתיד. חברי צופית קיימו במלואו את המאמר: ''עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות''. שכן השבתות, החגים והמועדים הפכו לימי עבודה חשובים מאד לבנין המשק.
מאורעות 36-39
והישוב ספר. משלושה צדדיו-צפונה, דרומה ומזרחה-נוגעים גבולותיו באדמה ערבית של קילקיליה השכנה. מאורעות הדמים שהתחילו באביב 1936 ונמשכו עד פורץ מלחמת העולם השניה, העמידו את הישוב הצעיר, נוסף למבחנים כלכליים, בפני תפקידים חמורים.
החברים נקראו לאימונים ושועבדו - נוסף לעבודה בחוץ ובמשק - לשמירה על הרכוש והנפש. המתח והמאמץ עלו. פגשת חבר וחברה, ועל פניהם נסוכה עייפות ודריכות, כשנפל הקרבן הראשון זועזע הכפר עד לעומק נפשו.
החרם הערבי שבא בעקבות המאורעות פגע בהזנת הישוב והמושב צופית כמושבים אחרים הגביר את קצב הייצור, ותוצרתו - תוצרת ''ביעף'' - החלה להגיע לתל אביב בהיקף רב. מושבנו היה בין ראשוני היצרנים במחוז תל אביב ששמרו אמונים למוסדות המשווקים והקלו על מצב האספקה החקלאית למרחב תל אביב.
ביזמת חברת ''חרות אמריקה א' '', עזרה ההסתדרות ומגביתה בארה''ב להקים בית העם ''בית צוקרמן'', על שמו של מנהיג פועלים יהודי בארה''ב. הבית שימש גם לצרכי בטחון. הד מהתקופה ההיא, אנו שומעי בתזכיר שהוגש לממשלת המנדט שלוש שנים מאז פרוץ המאורעות : ''זה שלוש שנים אנו ממשיכים את עבודתנו היום יומית, אנו מוציאים סכומים רגדולים לתיל, פרוז'קטורים וכו' מבלי לקבל עזרה - - - מהכביש לכפר יכול אוטו לעלות בקושי רב. על פי רוב הוא נתקע בחול העמוק ואין להזיזו - - - אנו מבקשים את עזרת הממשלה''.
שלוש שנו המאורעות הטביעו את חותמן על ישובנו הצעיר, והוא יצא מהן מבוגר יותר ולמוד נסיון. גם דרכו המשקית נתגבשה באותן השנים.
בימי מלחמת העולם השניה
הקטיף הראשון בפרדסינו בחורף 1938-1939, שפריים היה רב ויפה עודד את החברים ונסך בהם רוח תקווה. אורגנו קבוצות לקטיף משותף שבוצע בעבודה עצמית מלאה. רוח החברות גברה והלכה, מוסדות הכפר נעשו יציבים ופניהם לעזרה כלכלית ענפה ומאורגנת, בכל השטחים נראתה התקדמות ולפתע בא הזעזוע.
עם פרוץ מלחמת העלם, מט בבת אחת לחמם של רוב חברי הכפר. הפרדס עמד ככלי ריק, נכלם ומבויש, והוא תובע מים וטיפול, ואי המוצא?
רוב מקומות העבודה במטעים שפרנסו את החברים פיטרו את עובדיהם ושאלת הפרנסה החריפה מאוד.
מוסדות הכפר והחברים בכללם נכנסו לעבי הקורה של הבעיה, שינו את מגמת המשק, הרחיבו שטחי קרקע ''חכורים'' בהשקאה והייצור גבר.
עם ברוץ המלחמה, שעה שקבים נסחפו עם הזרם של ''השוק השחור'', נשאר המושב נאמן לדרכו החברתית. הוא לא אץ לנצל את הקוניוקטורה המלחמתית ויהי בין הישובים הנאמנים לדרכו התנועתית.
עשור למושב
ערב סיום המלחמה, כשהמושב התכונן לעבור מתנאי משק מלחמתי למשק בימי שלום, חסר לו הבסיס לכך - קרקע ומים. בכנס העשור של ''התישבות האלף'' שהתקיים בצופית, תבעתי ''התרחבות המושב על אף חוסר קרקע ואמצעים''. ראיתי בתנופה התיישבותית חדשה את המגמה ואת הסיוכי להשלמה בקרקע, במים וחיזוקו שלה כפר. שכן בלב כירסם הפחד שמא עם שינוי התנאים גם ישתנו מגמות המושב.
במלחמת הקוממיות
עם הישוב כולו היה הכפר דרוך למאורעות שהתרחשו ושעמדו להתרחש. וההפגזה והיריות מהישובים הסמוכים, כפר סבא הערבית, קילקליה וטירה, החזיקו את המושב במתח נפשי ממושך. בני הכפר שנפלו, רוצו רחיץ עמוק בנפש החברים, ורק לאחר שנחתם הסכם רודוס נתרחב הגבול בשני ק,מ נוספים מבתינו.
