צופית

קופל בלאוויס / עמ' 211 - 212

כיליד צ'רנוביץ שרתי במלחמת העולם הראשונה בצבא האוסטרי-הונגרי. התנדבתי בגיל צעיר, בטרם הייתי חייב גיוס. עשיתי זאת כדי להראות לנוצרים כי גם יהודי מסוגל להיות פטריוט ולהשליך את נפשו מנגד למען המולדת, שלמרבה הצער נתגלתה כמולדת חורגת. השתתפתי בהרבה קרבות ונלחמתי באומץ ובהקרבה, אך חברי לנשק הנוצריים לא העריכו את רוח ההקרבה שלי ועל כל צעד ושעל נתקלתי בגילויי אנטישמיות. באחד הקרבות ניצלתי בדרך נס. המפקד שלי שלח אותי למלא איזו שליחות ועד שחזרתי הושמדה כל הפלוגה שלי. איש לא נותר ממנה.

עם תום המלחמה והתפוררותה של הקיסרות ההאבסבורגית , סופחה בוקובינה לרומניה, הידועה לשמצה במדיניותה האנטישמית. אז החלטתי לתת ספר כריתות לגולה ולעלות ארצה. זה היה בשנת 1921.

את העבודה הראשונה בארץ מצאתי בחדרה. עבדתי בשדה ובפרדס והייתי מאושר. כידוע, היתה חדרה אחד המקומות הנגועים ביותר בקדחת, ולא יצאו ימים מועטים וחליתי בקדחת טרופית. בלעתי מנות עצומות של חינין, ובסופו של דבר לא יכולתי להמשיך בחדרה ועברתי לפתח-תקוה. ב''אם המושבות'' עבדתי בבחריה וחסכתי פרוטה לפרוטה כדי לרכוש לי פיסת קרקע - מגרש - לעבדו ולעמוד ברשות עצמי. עברתי לזמן מה לתל-אביב שהחלה אז להבנות בתנופה רבה. רכשתי סוס ועגלה והייתי מוביל זיפזיף לבנייה. העבודה הזאת לא היתה לרוחי, אך עסקתי בה זמנית, כי רווחיה היו גדולים מהעבודה בחקלאות, וכל מעיני היו נתונים לשאיפה האחת והיחידה שמילאה את ליבי - רכישת שטח אדמה כדי להתיישב עליה.

העבודה המפרכת וחיידקי המלריה שקיננו בגופי התישו את כוחותיי עד כדי כך שהרופאים אמרו לי כי כדי להירפא מהקדחת עלי לעזוב לשנים אחדות את הארץ. לא רציתי לשמוע לעצתם ואמרתי: טוב לי למות בארץ מלשוב לגולה. באותה עת הכרתי את לאה - רעייתי לעתיד - ובאנו בברית הנישואין. שנינו החלטנו להישאר בארץ ויהי מה. האיר לי המזל והוטב לי. מכרתי את הסוס והעגלה ובהשפעת ידידים עברתי לכפר-סבא. בעזרת החסכונות מימי הובלת הזיפזיף והתמורה שקיבלתי בעד הסוס והעגלה, רכשנו מגרש בכפר-סבא ואת הצריך הדל שהיה לנו בבל-אביב העברנו למושבה והקימונו אותו על אדמת המגרש.

מצאתי עבודה בפרדסו של פנחסי בו עבדתי ביום, ובלילות לאור פנסי רוח, עיבדתי את גן הירק שבמגרשי. השקיתי אותו, זיבלתי אותו וגידלתי בו ירקות שהיו למופת בעיני כל רואיהם. עבדתי 16 שעות ביממה כדי לרכוש מגרש יותר גדול, של דונמים אחדים, שיוכל לפרנס אותי ואת משפחתי. והנה נודע לי שבקרבת כפר-סבא עומדים להקים מושב חדש עם מספר חברים מוגבל. באתי אל חברי הארגון עליו שמעתי ולא שקטתי עד שקיבלו אותי מחוץ למכסה. לא מעט סייע לי להתקבל הח' הרצפלד, שבבואו עם באי כוח המושבים למגרשי ובראותו את השטח המעובד ע''י הבית, המליץ בפני החברים שיאשרו את הצטרפותי לאירגון. נתקבלתי ואף על פי שהייתי בין החברים האחרונים נמניתי עם 33 הראשונים שעלו לצופית.