א. לבנדיגר / עמ' 136-137
היודעים הצעירים, בני-הכפר והמתיישבים החדשים, שחבריהם, הנראים עתה קשישים,עייפים ומקומטים, היו בבואם לארץ לפני כארבעים שנה, צעירים ממש כמוהם, בני 18-20, מלאי מרץ ובעלי רצון עז לבנות את הארץ ללא שום תנאים? היודעים הם, שאז, אחרי יום עבודה מפרכת, היינו יושבים אל השולחן לארוחה כשהלחם טרם הגיע, ועתים אף לא הגיע, ורוב הארוחות היו בלי בשר ודגים, ואפילו לא בקיצוב, ואת התה שתינו מאותו סיר שבישלו בו את המרק? קציצת-חצילים, דג מלוח, חלבה ופודינג מקונחים בתפוחי-זהב ש''נסחבו'' מפרדס לא ''שלנו'' - אלה היו המזון הלאומי והחלוצי דאז.
ואף-על-פי-כן, אחרי סעודה כזו היו מנגנים עם ה''פידעלע'' (המעדר) קרוקודיל, ועובדים בטוריה שעות ארוכות ופותחים בורות-השקיה מעץ לעץ. בשורה ערפית עבדה קבוצת ''טוריסטים''. הראשון, החזק יותר ''סחב'' והאחרון ''דחף'', ובחולצות רטובות וקרועות עם הקרוקודיל ביד עדרו כפופים ומיוזעים באדמה. כך עבדו שנים ''בסחיבה ודחיפה'' בלי הפסקה, כאשר המים בפח הבנזין המוחלד מרווים את צמאונם של העודרים. על פי רוב היו המים שבפח דלוחים כי את העידור הגדול עשו בחורף, כאשר בהארות עמדו מלפעול והמים הובאו מאיזה מקום מפוקפק. או, למשל, עבודת ה''בחר'', שאין הצעירים יודעים אפילו שפירושו הכנת שטח אדמה לנטיעה, נקי מיבלית, שיש להוציאה עם השורש, ולו מעומק של שני מטרים.
הפועלים עבדו אז על פי רוב בקבלנות והיה הכרח לעשות ''שטח'', כדי להרוויח ביום תמים של יזע, לפחות שכר של חצי יום, ואחרי העבודה המייגעת שנעשתה בכל זאת מתוך שביעות-רצון, היו שפתותיו של כל אחד לוחשות תפילה: ''הלוואי וגם למחר לא תחסר''. ואחרי העבודה היו מתכנסים הפועלים בכל צריף של קבוצה, מעגלים התלכדו, זרוע השתלבה בזרוע ושירת ''אל יבנה הגליל'' ו ''עם ישראל חי'' הייתה פורצת בהתלהבות, הריקוד נעשה סוער מרגע לרגע, הרוקדים נסחפו החוצה, וכאשר התעייפו התיישבו מסביב למדורת האש, וכך היו יושבים ושרים ומשיחים עד אחרי חצות, ולפעמים עד אור הבוקר... אכן היו ימים!...
חלפו השנים. הצעירים התבגרו בשנים אחדות והמשיכו לעבוד קשה ולהתקיים בקושי, ושאלה מטרידה מנקרת בלי הרף במוח: ''עד מתי? האם להתמיד בטוריה או לא''? ושוב חולפים ימים ושנים ומתוך חיפוש מקום להתיישבות - קם אירגוננו. אז בראשית הדרך להתיישבות, סבורים היינו כי הגאולה קרובה, כי עוד מעט יהי לנו שטח אדמה, עליה נבנה כפר עברי עצמאי.
על הלבטים והקשיים בהשגת הקרקע, הדבר העיקרי - ''להתחיל'' בהתיישבות - יעיד חברנו היקר א. הרצפלד, שהיה הכתובת הראשית שלנו במרכז החקלאי. להרצפלד היו כמה כתובות, הראשונה, כמובן הקרן הקיימת לישראל, אך גם מפיק''א לא הניח ידו ואף לאנשים פרטיים הגיע. הוא היה אמן ממש להפעיל מוסדות ולהשיג כספים בכל מיני דרכים. אכן, קומבינטור מושלם היה הרצפלד להתיישבות. בכל זאת חיכנו 7 שנים, מ-1925 ועד 1932 ליום הגדול בו נעלה על הקרקע. בינתיים פקדו את הארץ והציונות שנות משבר, שנים ללא עלייה, ללא התיישבות וללא תקציב. קופת ההנהלה הציונית היתה ריקה, הפועלים במושבות ציפו בקוצר רוח לעלייה להתיישבות, והרצפלד התרוצץ ממוסד למוסד, היה ''דופק'' על השולחנות, נוסע לקונגרסים ומשכנע. סו''ס הצליח שר החקלאות הבלתי מוכתר דאז, להעלות אותנו על הקרקע.
כאמור היתה קופת ההנהלה הציונית ריקה, והקומבינטור הרצפלד ''מגלה'' חברה מיישבת חדשה - לא ההנהלה הציונית, אף לא ''פיק''א'' - אלא ''בנק משכנתאות'', שסיסמתו ''רק בעלי משפחות יתיישבו''. והרווקים מה גורלם? גם בשבילן נמצאו קומבינציות (ושוב בעצתו של הרצפלד). חופרים באר ומתחילים לנטוע את הפרדס. רוב החברים גרים בינתיים בפתח-תקוה והנקודה במרחק 13 קילומטר. לעבודה צריך בכל זאת להגיע. ורכב אין. מרכיבים את הנעליים על הכתף ועם קריאת הגבר יוצאים דרך שדות-חול בקיץ ובוץ בחורף מעבר לירקון לנקודה.
ברוך שהחיינו והגיענו למקום הזה. סוף-סוף הגיע כל אחד לביתו ולמשקו, אשר לפריו יזכה רק כעבור 6-7 שנים. בינתיים הגיע זמן הפרעון לתשלומי-החוב הראשונים והחל מהחודש הראשון צריך לשלם 1,350 לא''י, מהכנסה של 20 גרוש ליום. באים אגרות ידידות מלווים, איומי עורכי-דין של החברה, שאם לא נדייק בתשלומים ניתבע למשפט, ושוב היה הרצפלד שריכך את לב התובעים קיצץ והאריך את התשלומים. וכדי להתקיים עד שהמשק ישא פרי, עובדים עבודת-חוץ במרחק של 3-4 קילומטר. ואלה היו המאושרים, כי היו חברים שעבדו רחוק ונאלצו ללכת 13-14 קילומטר לעבודה.
החבר והחברה היו משכימים בבוקר, מעירים את הילדים הקטנים, אפילו בגשם ובקור, ומעבירים אותם לחברות המטפלות בהם ויוצאים לעבודה. והתוצרת מהמשק? כמה עשרות ביצים ומספר ליטרי חלב בפחון מימי מתושלח שעד שהביאוהו ל''תנובה'' נחמץ בדרך. לאט לאט הופיעו העוזרים - החמורים הראשונים. את תפוחי-האדמה היו מוציאים בטוריה, והתוצאה? חלק גדול קצוצים. אולם עבודה לא חסרה, כי ברז במטבח לא הכניסו מחוסר תקציב, ולחם צריך לאפות כל יומיים, והנוחיות היא במרחק גדול מהבית... רק בליל שבת הביאו פחי מים, חיממו אותם על הפתילייה והפרימוס והתרחצו. וכשהקימו את הצריף הציבורי הראשון - מי ידמה ומי ישווה לנו? צריף זה למה לא שימש? לאסיפות, ללימודים, לטיפת חלב, לאמונים בנשק ול''הגנה''. אותו צריף משמש כיום אכסניה לעופות.
והיום כשאתה עובר בשבילי הכפר ובכבישיו הטובלים בירק, ועיניך רואות כמאה בתי מגורים מלאי חיים ויצירה, ומאות בנייני-משק ואת החמורים, ''החורטוש'' והעגלות ירשו טרקטורים וטנדרים, ותחת הצריף הישן מתנוססים בנייני ציבור מפוארים, ובית-עם גדול, ובית-ספר אזורי וסילו חדש המתרומם אל על, הרי על אף התשישות והשערות המלבינות, ועל אף חילוקי-הדעות, ועל אף העבודה שלא תמיד מאירה ההצלחה פנים ויש והמחירים הם לפעמים מחירי הפסד - תוקפת אותך ההרגשה, כי על אף הכל יצרנו כפר עברי למופת, שאפשר להתגאות בו.
