צופית

1913 – 2007

בת נחום ופניה פפר
אימא נולדה ב-1913 באחוזת בית ונחשבת לאחת ממאה הילדים הראשונים של תל אביב. סבה וסבתה נמנו עם 66 המשפחות המייסדות של תל אביב (1909).
כשהייתה בת 7 עברה המשפחה לירושלים בעקבות עבודת אביה. ב-1922 נחנכה שכונת בית הכרם ואימא ומשפחתה הקימו בה את ביתם החדש והיו מראשוניה. אימא למדה במחזור הראשון של ביה''ס היסודי בבית הכרם ובתיכון למדה בגימנסיה ''רחביה'' וסיימה במחזור י'.
בהמשך היא מחליטה ללכת ללמוד חקלאות. הוריה שלא רואים את הקשר בין בת תפנוקים ממשפחה בורגנית עירונית ובין לחקלאות, שולחים אותה לביה''ס החקלאי של חנה מייזל בנהלל כי סבא נחום היה מקורב לאנשי נהלל בתוקף תפקידו כמודד הקרקעות בזמן העלייה על הקרקע, ובנוסף לכך דודיה, ממייסדי המושב, התגייסו לפקוח עין על הילדה. ב-1933 היא מסיימת את ביה''ס כחקלאית מדופלמת במגמת רפתנות ומגיעה להרצלייה, שם הכירה את אבא וביחד התיישבו בצופית.
במושב הייתה תמיד פעילה בוועדת תרבות, ליוותה בפסנתר את החגיגות בגן, בביה''ס ובמושב. את האהבה שלה למוזיקה, לנגינה ולשירה הורישה לשלושתינו.
קשה למצות במשפטים ספורים קווים לדמותה. אימא הייתה כול כולה נתינה אחת גדולה. בכל מקום שזקוקים לה – התייצבה ללא דיחוי, וזה לא היה פשוט כי המשמעות הייתה לרוץ מקרית שמונה לירושלים לפריז, לאשקלון ולחיפה... ממש חבקה את הארץ ואף חצתה מדינות כדי לא לקפח אף אחד! הנתינה הזאת הייתה כל-כך טוטאלית עד ששכחה את עצמה...
בזמן האחרון איבדה כבר אימא את הרצון לחיות. כשאבא נפטר היא אמרה: ''עכשיו תורי'', ואכן תורה הגיעה מהר מדיי, תוך 5 שבועות, בדחיסות בלתי נסבלת ולנו נפער חלל עמוק של געגועים.