רות / עמ' 187

לפני חדשים אחדים באתי לביה''ס בו למדתי במשך 8 שנים, אך הפעם לא כתלמידה כי אם כמורה. עברתי במסדרונות, הצצתי לכיתות ולא הכרתי את בית ספרי. תמונות המחזורים התרבו, העצים שנטענו בסיום כל מחזור גדלו, תלמידים שאיני מכירה אותם מתרוצצים בחצר, ואני כאילו זרה לנוף זה שהייתי כה קשורה אליו.
ניסיתי לחזור בדמיוני ולראות עצמי באותם ימים בהם נבנה בית זה, ואנו עדיין לומדים (כולנו יחד, מהגן ועד כתה ד') בביתו של גובר, בן 2 החדרים הקטנים. הדחק והצפיפות רבים, קולה של הגננת גובר על קולו של תלמיד א' הקורא בספרו. כך עקבנו בציפייה, אחר בנין ביה''ס וחיכינו ליום המאושר בו נכנס לכיתות הגדולות והיפות - לנו היו כיתות אלו גדולות כי למדו כ- 10 תלמידים בכל כיתה. החצר הייתה שוממה ושיירי הבנייה נראו עדיין פה ושם. מאז, גדל בית ספרנו והכיתות שוב אינן מכילות את תלמידיהן; החצר טובלת בירק, וגם היא צרה מלהכיל את מבקריה הקטנים הנוהרים מדי בוקר ללמוד ולבלות בה. מכשירים רבים ומתקנים שונים נוספו לבית ספרנו ונוח ונעים ללמוד ולעבוד בבית זה. אני מאחלת לעצמי ולכל התלמידים והמורים שנוכל ליהנות מכל הקיים ונוסיף ונשכלל את בית ספרנו כהנה וכהנה