איך גדלנו - ילדים במושב
מאת אגמון (קליינמן ) דוד
דודי קליינמן, כך נקרא בפי ילדי המושב ותושביו ויותר מאוחר בשם דוד אגמון, נענה ליוזמה והעלה את זכרונותיו בכתב לקראת ''מפגש בין דורי'' שהתקיים בארכיון מושב צופית במסגרת פרויקט שנת בר מצוה, בתאריך 7.1.2011
כשמושב גן חיים עלה על הקרקע, התגוררנו הורי ואני כפי שסיפרתי לכם כבר, בצופית. זה היה בסוף שנת 1935 ראשית 1936. אז פרץ המרד הערבי הגדול. אנחנו הכרנו אותו בשם: ''המאורעות'' או ''מאורעות 1936''. זה התחיל ביריות על הישובים בסביבה, התקפות על רמת הכובש וגוש תל מונד, וירי על כפר סבא. אלה היו חלק מן החוויות שליוו את ילדותנו.
למדתי בגן הילדים בצופית, ואח''כ 8 שנים בבית הספר בצופית.
אני יכול לומר בוודאות גמורה, שתשע השנים המיוחדות הללו במושב, עיצבו את אישיותי ונטעו בי זרעים שנבטו וגדלו והבשילו , ועד היום, אני נושא אותם עימי בתערובת של ערגה עם הרבה רגשות חמים מחד, ועם לא מעט רחמים עצמיים על חיים של צנע ופשטות.... ומחסור מאידך.
אתם יודעים, אספר לכם סיפור קצר בתוך הסיפור הארוך.
54 שנים מאוחר יותר, כשבמושב שלנו היה כבר חשמל, טלפון, מכוניות, רדיו וטלביזיה. גרנו בבתים יפים ומרווחים, וברחובות היו כבישים מוארים בחשמל, ולצרכינו היו מרפאות ורופאים ובתי חולים, וכמעט כל מה שבן ישוב רגיל רואה היום בישראל כדבר מובן מאליו, נסענו לטיול בסין.
במהלך הטיול הוביל אותנו המדריך לביקור בכפר סיני טיפוסי / אופייני. בעודני מטייל בסמטאות הכפר, בין החושות העלובות בהן מתגוררים הכפריים, אני רואה תרנגולות מסתובבות בחצר, ילדים קטנים משחקים בחול שליד הבית, האישה עומדת בפתח הבית ומבשלת על פרימוס, אימא שלה, או אחותה, או ביתה, מכבסת ב''פיילה''- זו מין קערת פח גדולה, ולרגע נדמה היה לי שאני חוזר במנהרת הזמן בחזרה אל מחוזות ילדותי. כל כך אמיתי זה היה.
אז באופן אובייקטיבי, היום, בהסתכלות לאחור, חיינו בראשיתו של המושב לא היו ימים קלים כלל ועיקר.
הלימודים בבית הספר, עם כל החשיבות שאני מיחס לו, ואני מכיר בחשיבותו של בית הספר, ( כי זאת עליכם לדעת שאת מרבית חיי הבוגרים הקדשתי לחינוך ולהוראה. כשהתבגרתי הייתי מורה בבית ספר בצופית, מנהל בית ספר בנוה ימין , כשעוד היה שם בית ספר, וניהלתי עד לפרישתי לגמלאות, את ביה''ס הממלכתי א' בהוד השרון) אז אני יודע דבר או שניים על ערכו של בית הספר. אבל, מנקודת ראותו של ילד במושב באותם הימים, אני חייב להודות על האמת, בית הספר היה רק במקום השלישי בסולם החשיבות. קדמו לו:
* ראשון, משק ההורים .
* השני, הקשר אל המתרחש בארץ. אני מזכיר לכם, מאורעות, מלחמת העולם השנייה.
* ורק במקום השלישי- בית הספר.
אז ,על ביה''ס ברשותכם, לא ארבה לדבר היום. ראשית, משום שאין הרבה דברים שאני יכול לחדש לכם על בית ספר , כי אתם חוויתם אותו ועדיין חווים אותו על עורכם ובשרכם.
אבל אספר לכם מעט, על חיינו כילדים, כנערים ונערות שחיו באותם הימים במושב.
סדר היום שלנו היה משהו שונה משלכם, הנוער החי במושב היום. היינו משכימים לקום בבוקר ועוד לפני שהלכנו לבית הספר- אני מדגיש , הלכנו ולא נסענו - היינו מחויבים למטלות שהטילו עלינו ההורים, כמי ששותפים למאמץ החשוב והעיקרי - והוא, השגת פרנסה. אז אם זה היה לפתוח מים להשקיית הירקות, או לסידור ארגזי הירקות והכנתם למשלוח לתנובה. בשלבים מאוחרים יותר, זה היה לול העופות שנכנס כענף במשק, ואז האכלת העופות בבוקר, ועוד לא אמרתי מילה על הרפת, כל אלה ועוד, היו חלק מסדר היום שלנו הילדים.
אמרתי קודם הולכים לבית הספר. אז כן, כילדים ממושב גן חיים, היינו הולכים כל בוקר ברגל לבית הספר בצופית ובצהריים ברגל בחזרה. לילדי צופית שיחק המזל. בית הספר היה מעבר לגדר. אנחנו ילדי גן חיים, בוקר וצהרים קיץ וחורף- תמיד ברגל.
זה קצת שונה מהיום, לא ?
בצהרים, כשהיינו חוזרים מבית הספר, ההורים בדרך כלל, לא היו בבית, אלא בחצר. שותלים, או קוטפים, או מעשבים, או מדללים, ( כל אלה הן עבודות כפיים שעשינו בעצמנו, ללא פועלים ערבים או תאילנדים.
היינו זורקים את התיק על הרצפה, ומצטרפים להורים ועד שעות אחה''צ המאוחרות קטפנו, ארזנו, שטפנו, וסחבנו ארגזים, ממש עבודת פיסית קשה ומפרכת.
נחרת בזיכרוני במיוחד קטע של עבודה מיוחדת .
גידלנו בין השאר עגבניות. מי שאינו יודע, יש אפשרות לגדל עגבניות כשהשיחים משתרעים על הקרקע ואז היבולים קטנים יותר, ויש גם סכנה של ריקבון הפרי הנוגע בקרקע.
יש גם אפשרות לגדל עגבניות ולגרום לצמח לעמוד זקוף כשהוא נתמך וקשור על חוטי ברזל שמחוברים לקלונסאות מעץ (קראנו להן סינאדות כנראה מילה ערבית. בערבית סנד זה תומך או תמיכה) וכך כשגורמים לו לצמח ולגדול לגובה, יש יותר פרי ופחות נזקים, וכמובן בהתאם, הרווח גדול יותר.
ההוצאה הכספית על גידול באופן כזה היא גבוהה, ובאותם הימים לא היה להורים מספיק כסף לרכוש את כל הדרוש בכדי לגדל בשיטה הזו.
ואז, נוצרו שותפויות. שנים שלושה משקים , חברו יחד חלקו ביניהם את ההוצאה , וכך ניתן היה לשפר את ההכנסות. כמובן שחלק חשוב ביותר ולא פחות מרתק בגידול העגבניות היה, הליווי שנתנו להן מאז ששתלנו אותם כשתילים רכים וקטנים ועד שגדלו והפכו לשיחים מניבים פרי. כל שבוע או עשרה ימים, תלוי בקצב הגידול של הצמחים, היינו קושרים את החלק העליון שצמח, כדי שלא יוּטֶה כלפי מטה וכך עד שהגיע לשיא גידולו.
תמונה שמלווה אותי במשך כל חיי, היא , שאני מהלך בין שורות של שיחי עגבניות בגובה של לפחות שני מטר, אני הילד שלא הייתי גבוה אף פעם, אבל חשתי נמוך במיוחד בצילם של השיחים הגבוהים והשורות הארוכות, כשמימיני ומשמאלי תלויים המון המון עגבניות, בחלקן כבר בשלות - אדומות, והרוב עדיין ירוק.
כשאני מספר לכם את הדברים היום, אני עדיין חש, ברגליים היחפות את המגע הרטוב והקריר של הבוץ שנוצר כתוצאה מההשקיה, ואני הולך ומדשדש בו, כשעל כתפי ארגז מלא עגבניות שנקטפו קודם לכן ע''י אבי או אימי ואני מוביל אותו אל מקום ריכוז כל הארגזים בקצה השורות.
ואם אני מספר לכם מזיכרונותיי, אל תטעו לחשוב שזה סיפור שלי בלבד, כמוני נהגו כל הילדים במושב ללא יוצא דופן.
יכולתי להמשיך ולספר לכם אין ספור של סיפורים שליוו אותנו בילדותנו, ושהיו חלק בלתי נפרד מחיי היום יום שלנו. אבל כדי שלא תשתעממו ותחשבו שהיינו נורא רציניים, ועסקנו בלימודים ועבודה וזהו, ויותר כלום, אז אני רוצה להפתיע אתכם - אם זה בכלל אפשרי - ולספר לכם שלא מעט מעשי קונדס עשינו גם כן.
בחרתי לספר לכם על אחד מהם.
ספרתי לכם קודם על החוות החקלאיות שהוקמו מסביב למושבים גן חיים וצופית. אחת מהן, ''גן השרון'' הייתה ממש קרובה. בחזרה הביתה מבית הספר, יכולנו לבחור באחת משתי דרכים. בדרך הרגילה, או בדרך עוקפת. הדרך הרגילה כשמה כן היא, רגילה, בלי הפתעות בלי גרויים מיוחדים, הולכים מגיעים וזהו.
בדרך העוקפת היה פיתוי גדול לנו הילדים. היא עברה בפרדסי גן השרון, שבהן עמדה בריכת מי השקיה של הפרדס. בריכה עגולה גדולה בנויה מבטון יצוק בגובה של כ- 4 מטר, שקוטרה היה משהו כמו 10 או 12 מטר. אליה היו מזרימים את המים מן הבאר, ואח''כ ממנה היו מזרימים אותם להשקיית הפרדס.
לצורכי טיפול בבריכה ובדיקת ניקיון המים. צמוד לבריכה היה מוצב סולם ברזל שניתן היה באמצעותו לעלות , לבדוק את פני המים, ולפקח עליה.
מנהל הפרדס, הוא האיש שהיה מופקד על שמירת הבריכה. אנחנו הילדים ראינו בבריכה לא מקור מים להשקיה אלא דווקא הזדמנות פז ללמוד לשחות, ובכלל להתרחץ בבריכה.
מי שיש לו היום בריכות שחייה פרטיות או מנוי לקנטרי קלאב אינו יכול להבין את התענוג של רחיצה במים גנובים.
וכך קרה שלא פעם ולא פעמיים, בדרך חזרה הביתה מבית הספר בימי הקיץ, היינו עוצרים, פושטים את הבגדים ומטפסים ועולים אל הבריכה, ומתרגלים שחייה ונהנים הנאה גדולה.
אתם צריכים לדעת שכל זה נעשה בלי רשות, בהסתר ובהיחבא. ראשית מפחד מפני ההורים שלא הרשו לנו לעשות זאת, והפחד השני היה מהשומר שלא יתפוש אותנו .
(כמה חוסר אחריות ואיזה סיכון נטלנו על עצמנו ברוב שכלותנו, ואיזו אווילת הייתה זו, אני יכול לשפוט רק היום כסבא וכאבא. אבל אז, מי נתן דעתו על כך).
והנה, באחת הפעמים, ביום קיץ חם במיוחד, חזרנו מבית הספר, לא בדרך הרגילה אלא דרך הפרדס, וכמובן, בלי לחשוב פעמיים, כולם, מורידים את הבגדים, מטפסים ועולים למעלה, והופ לתוך המים. בצירוף מקרים מיוחד במינו, כל הילדים קפצו למים, ולא נשאר אף אחד למעלה.
לרוע מזלנו, הגיע באותו יום השומר, ולא היה מי שיראה אותו כשהוא מתקרב, ולא היה מי שיזהיר את הרוחצים הרעשניים. הוא לא עשה דבר לרוחצים. הוא אפילו לא גער בנו. ונודה על האמת- אפילו לא ידענו על בואו ועל לכתו, עד שיצאנו מן המים ורצינו ללכת הביתה.
כשירדנו מהבריכה, והתחלנו לחפש את הבגדים שלא היו, ואז הבנו שקרה לנו מה שחששנו ממנו תמיד. השומר תפש אותנו.
טוב ,תפש אז תפש, אבל ללכת הביתה ערומים, בלי בגדים ובלי תיקים? זו מכה מתחת לחגורה אם לא למטה מזה.
תתארו לכם את הבושה, ללכת ברחובות המושב ערומים , להסתיר את מה שדורש הסתרה, ולהגיע הביתה ולחטוף מההורים את החלק השני של הבושה, זה ממש לא נעים.
אני חייב להודות שאת פרטי האירוע הזה מכאן ואילך אינני זוכר בפרטים. הבושה וההדחקה עשו את שלהם ברבות הימים. מה שאני כן זוכר זה את המו''מ של ההורים עם השומר להחזרת הבגדים, שנמשך יומיים או שלושה עד שהסתיים בהבטחה שלא יותר.
אבל זכרו של אותו אירוע נשאר חקוק בזיכרוני כל השנים עד עצם היום הזה.
הבריכה עדיין קיימת במקומה. אומנם היא עברה שיפוצים ושדרוגים, היא גם כוסתה בגג, אבל המקום, הוא אותו מקום, וכל פעם כשאני עובר בדרך מגן חיים לצופית, והיום במיוחד כשהפרדסים כבר נעקרו והשטח גלוי למלוא העין, אני מסתכל לעבר הבריכה וזכרו של אותו יום חוזר אלי , ולא מרפה.
