צופית

כתב אלי שגיא (גינזבורג)

בריכת ההשקיה הראשונה, בריכה א' הניצבת ליד באר א' בנקודה הגבוהה בשטחי הפרדס ''הזקן'' זכורה לבני המושב הראשונים ולבנותיו והיא אוצרת בין קירותיה זכרונות ילדות רטובים. על חלק מהם, כותב אליק גינזבורג.

קיץ 1946 , שעות הצהרים החמות, חבורת ילדים-נערים ערומים עושה את דרכה בדרך המובילה מהבריכה למושב.
החול להט והנערים רצו ממשטח צל אחד למשנהו - צילם של עצי התפוז, שגבלו בדרך. איי הצל איפשרו להרגיע את כפות רגליהם ולהצילם מכוויות חמורות.
החום יבש את גופם הרטוב ממימי הבריכה. לפני הכניסה, הצפון- מזרחית של המושב, לבשו מכנסים (קצרים) ונעלו סנדלים.
הבריכה הייתה מאגר המים של המושב והייתה סמוכה לבאר, המכונה כיום באר א'.
גובהה, לפי מיטב זכרוני , היה 4 מטר וקוטרה כ- 8 מטר. היא וסביבתה היו מקום הבילוי העיקרי, היום -יומי של ילדי צופית במשך חופשות הקיץ ובשבתות לפני ואחרי ה''חופש הגדול'' .
לא היה מועד רשמי לפתיחת עונת הרחצה ולסגירתה. שם למדנו לשחות ופיתחנו משחקי מים שונים. אל מרום הבריכה עלינו באמצעות סולם ברזל. סולם דומה הוביל גם אל תחתית הבריכה וכשמפלס המים ירד, עלינו באמצעות אותו סולם פנימי אל שולי ''מעקה'' הבריכה שהיו ברוחב של כ-10 ס''מ.
מד גובה המים היה בנוי ממסגרת ברזל, בגובה של כ- שני מטר מעל מעקה הבריכה. בתוך המסגרת נעה לוחית ברזל באמצעות כבל שעבר על פני גלגל בפסגת המיתקן וירד למצוף על פני המים. כשפני מים ירדו עלתה לוחית הברזל וכשהם עלו היא ירדה. מד המים התנוסס מעל ''מעקה'' הבריכה, מיתקן זה איפשר לראות מרחוק את גובה פני המים בבריכה ועל ידי כך איפשר לנו לדעת ממרחק אם גובה במים מאפשר שחיה.
''המעקה'' והמיתקן שימשו לנו כמקפצות למים.
ההורים של מרבית הילדים- נערים לא התנגדו לרחצה בבריכה. אבל מפעם לפעם התנהל מאבק בינם לבין הילדים סביב העניין. במסגרת המאבק הנ''ל בנו סביב סולם הברזל החיצוני, ארגז עץ עם דלת ועליה הותקן מנעול. אני לא זוכר שהמנעול נפרץ אי- פעם, אבל הצלחנו לטפס עליו ולעקוף את המחסום.
לי , באופן אישי היה מעמד מיוחד, אבי היה אחראי על הבארות והבריכות.
הוא היה פותח את דלת העץ ומאפשר לנו לשחות. מלבד זאת היה שולח אותי מדי פעם להפעיל את הבאר, כך שהיה באפשרותי גם למלא את הבריכה כשהייתה ריקה.
מעת לעת כוסו פני המים באצות שזכו בפינו לכינוי שישמה (בטורקית - חרה).
סביב נושא ניקוי הבריכה נוצר אינטרס משותף בין המבוגרים לבין ילדי המושב, כיוון שמעת לעת ניקו הילדים את הבריכה.
בבריכה התרחצנו ערומים ומטבע הדברים רק הבנים הלכו לבריכה, היה מקרה אחד בו הפתיעו אותנו שתי בנות והגיעו לבריכה. (לפי מיטב זכרוני, זהבה בלוויס ומרים כץ) הן הופיעו ביום קיץ אחד, לבושות בגדי ים. מה עשו הבנים? ברחו!
בבריכה למדנו לשחות. איך למדתי אני? אבי התקין לי משני צידי החזה שני פחי שמן ריקים ששימשו מצופים. דחף אותי למים ואמר לי ''שחה''. שחיתי בשיטה הידועה בשם ''שחית כלב''. אח''כ למדנו אחד מהשני ותוך חיקוי הנערים הגדולים סגנונות שחיה שונים. היו סביב הבריכה גם רגעים בהם רקמנו חלומות, ניהלנו שיחות בקיצור עולם ומלואו. עולם שחלף.