ד. שולמן / עמ' 243-245

מנעורי טיפחתי את רעיון העלייה לארץ, ובשנת 1925 הצלחתי אחרי מאמצים מרובים לעלות ארצה. הייתי צעיר, רק בן 16, ובכדי שהקונסול האנגלי בוורשה לא ירגיש בצעירותי, לבשתי בגדים ארוכים, ולראשי חבשתי מגבעת שוליים כדי לעשות עליו רושם של מבוגר יותר.
כן הוצא לי פספורט כבן 18, ואיכשהו שוכנע הקונסול שאני מבוגר ונתן לי את האשרה. הגעתי לארץ ביום פתיחת האוניברסיטה העברית על הר הצופים.
בארץ נשלחתי אל חבורת מעבר, למחנה אהלים ע''י בית הפועלים בפתח-תקווה. תעודת החבורה היה כיבוש העבודה בשביל הפועל העברי אצל איכרי פתח-תקווה, וכן לא לתת לפועל הבודד לחיות בבדידות. עבודתי הראשונה הייתה בייבוש הביצות במגדיאל, בטרם נוסדה המושבה, כחצי שנה עבדתי בייבוש הביצות. ערומים למחצה עבדנו במכושים, בטוריות ובאתים וחפרנו באדמה הביצות תעלות ניקוז להטות את מי השיטפונות שבאו ממרגלות ההרים על יד ראש העין. למרות כוסית הקוניאק שנתנו לנו כתוספת לארוחות - סגולה נגד המלריה, לא יכולתי לעמוד נגד עקיצות היתושים וחליתי קשה בקדחת והיה צורך להעביר אותי לבית החולים בפתח-תקווה שעמד בחצר בית הפועלים. זוכרני אותו בית חולים עלוב שקיבולו היו 7 מיטות ושתיים נוספות בפרוזדור בשעת ההכרח שהיה תמידי. ותמיד אזכור לטובה את הרופאה ד''ר י. קמינטקיה, שטיפלה בחולים במסירות עילאית, וללא שעות עבודה, וימים ולילות עמדה על המשמר לסעוד את החולים.
נחלשתי מאד מהמחלה והרופאים ציוו עלי לאכול הרבה. אבל מאין לוקחים מזון טוב ובשפע ללא עבודה? הרופאה יעצה לי : תאכל לפחות הרבה לחם.
שנת 1926 הייתה שנה של חוסר עבודה קשה בין הפועלים העברים במושבה. כדי לשבור את התנכרות האיכרים לפועל העברי אורגנה הפגנה גדולה של פועלי המושבה בדרישה לעבודה עברית. משהתקרבנו לכיוון ועד המושבה, ''הקבילו'' את פנינו שוטרים ערביים ואנגליים ובמקלות החלו לפזר את התהלוכה. פועלים ופועלות נפצעו, גם אני הייתי בין הפצועים. עד היום, מדי זכרי אותה סצינה מזעזעת יורדת דמעה צורבת מעלבון מעיני.
אחרי מאמצים הצלחתי לחדור לפרדסו של ד''ר מזא''ה ועבדתי עם הטורייה בעידור. למרבה הצער לא יכולתי להחזיק במקום עבודתי, כי שוב נחליתי. קיבלתי חום גבוה וזמן מה לא יכולתי לעבוד. ימים רבים הייתי נאלץ לחלק את זמני, חלק לעבודה וחלק למחלות. בכל זאת לא התייאשתי. הייתי צעיר וקיוויתי לימים טובים יותר.
כשנודע לי על הארגון להתיישבות אינטנסיבית שנוסד באותה תקופה בפתח-תקווה, הצטרפתי לארגון. כל מאוויי התרכזו בנקודה אחת - להתיישב על אדמת הלאום ולהפטר אחת ולתמיד מהתלות במעבידים. להיות חקלאי ולעמוד ברשות עצמי - הייתה שאיפתי היקרה ביותר. אפס, לא כל כך מהר זכיתי לכך, גם בתור חבר הארגון נאלצתי לחכות שבע שנים עד שזכינו ליום המאושר, ליום העלייה על הקרקע, וגם שנים לא מועטות אחרי כן כיתתי יום יום עם שאר חברי רגלי לפרדסי הסביבה כדי לפרנס את המשפחה ולחסוך פרוטה לפרוטה כדי להקים את המשק. אלא שעבודת חוץ זו הייתה קלה יותר מבחינה נפשית, שכן ראיתי אותה כזמנית, עד שהמשק יתפתח ויהיה לחי הנושא את עצמו ואת עובדיו. אשרינו שהגענו לכך, אשרינו שנפטרנו כליל מהצורך לעבוד אצל אחרים, וכל המאמצים וחדוות היצירה אנו יכולים להקדיש איש, איש למשקו וכולנו יחד לכפרנו המשותף.