שלמה קוסובר / עמ' 243-244

אבי החסיד היה חבר ב''אגודת ישראל'' ומתנגד חריף לציונות. הגאולה תבוא עם ביאת המשיח, היה טוען, ואסור לדחוק את הקץ. כשאושרה בסן רמו הצהרת בלפור, ציינו הציונים בלודז' - עיר הולדתי - את המאורע בעצרת רבה, ואחי ואני - הוא בן 17 ואני בשנתיים צעיר ממנו - הושפענו עד כדי כך מהנאומים הנלהבים ומההתלהבות שתקפה המוני היהודים, שגמרנו לברוח מן הבית כדי לעלות לארץ ישראל.
שבת אחת, כשההורים היו בבית הכנסת, צררנו את בגדינו, לקחנו עמנו צידה לדרך ויצאנו לדרך. כשהגענו לקצה העיר בא עלינו הערב. נשארנו ללון באכסניה שהייתה שם, וכאן נתברר לנו שאין לנו דרכון, ובלי דרכון אי אפשר היה לנוע באותם הימים בפולין. שנינו היינו רשומים בדרכונו של אבא. אחרי התייעצות קצרה גמרנו כי אחי יחזור הביתה וייקח בסתר את דרכון אבינו. לרוע המזל הפתיע אותו אחותנו הבכירה, הזעיקה את אבא, והשאר - מובן מאליו. לאחר שאחי ספג מכות נאמנות סחב, אותו אבא עד למלון שבו המתנתי לו, ולאחר שגם אני קיבלתי את מנת המכות שראוי הייתי להן, חזרתי בבושת פנים הביתה.
עברו שלוש שנים. התבגרתי ולא נתתי מנוח להורי. נפשי חשקה בארץ ישראל ולא הייתי מוכן לוותר על העלייה בעד שום הון בעולם. סוף, סוף, אחרי הפצרות רבות ובראות אבי שהחלטתי נחושה לעלות ויהי מה, נתן לי הסכמתו. הסכמת אבי הייתה לי, אבל סרטיפיקט לא היה לי.
באותה עת נפוצה שמועה כי אפשר להגיע לארץ דרך רומניה. צררתי מעט בגדים וצידה לדרך בצרור קטן ויצאתי לרומניה. לילה אחד, בחשכה, עברתי את הגבול עם עוד חלוצים והגעתי בשלום לצ'רנוביץ.
עד מהרה נתברר כי השמועות על האפשרות להגיע לארץ דרך רומניה שמועות שווא היו, ובמשך שנתיים נשארתי תקוע ברומניה מבלי אפשרות לעלות. הרצתי מכתבים על מכתבים להורי בלודז' שישתדלו להשיג סרטיפיקט עבורי, ואכן, לאחר השתדלויות רבות השיגו את הסרטיפיקט המיוחל והעבירו לי אותו למשרד העלייה בעיר גאלץ. סו''ס הגיע היום המאושר בו הפלגתי מגאלץ לארץ.
את העבודה הראשונה בארץ מצאתי בגדרה, בטבק. קיבלתי שכר עבודה גבוה. לפי המושגים שבימים ההם - 25 גרוש ליום - אך מכיוון שהיו בגדרה גם פועלים מחוסרי עבודה - נועד שכר העבודה שלי גם לכלכלתם. ובסופו של חשבון, כאשר נגמרה עבודת הטבק בגדרה נשארתי ללא פרוטה.
אבי היה חסיד של הרבי משפירא מפיסצנה, ולפי עלייתי ארצה צייד אותי הרבי במכתב המלצה לאחיו בירושלים. כשנשארתי מחוסר עבודה עליתי לירושלים ופניתי לאחי הרבי שפירא שיעזור לי. הוא נתן לי מכתב המלצה לקבוצה הדתית של הפועל המזרחי בכפר חיטין. שנה עבדתי בקבוצה זו עד להתפרקותה. מכפר חיטין הלכתי ברגל עד שהגעתי לפתח-תקווה והצטרפתי לקבוצת ''עבודה''. ברם, באותה קבוצה הייתי זמן מועט כי לא יכולתי להסתגל לחבריה. סו''ס הסתדרתי בפתח-תקווה כפועל בודד ובוקר בוקר הייתי יוצא עם הטורייה לעבוד בפרדסים. עבדתי גם בניפוץ חצץ בכבישים ועברתי את כל שבעת מדורי הקשיים של פועל בודד באותם הימים בארץ.
משאורגן האירגון להתיישבות אינטנסיבית בפתח-תקווה, הצטרפתי אליו וזכיתי להיות בין הראשונים שעלו על אדמת צופית.