צופית

שמואל ברונר / עמ' 262-264

אני יליד אושוויינצים. שם מעורר רעד וזוועה, עיירה שהחיה הצהובה הפכה למחנה ההשמדה הגדול ביותר בתולדות המין האנושי, מחנה שבו הוכחדו שלושה מיליון מבני עמנו. ברם, לא תמיד היתה עיר מולדתי שם זוועה וסמל לפשע שעוד לא היה כמותו ומאז היות האדם עלי אדמות. לפני השואה היתה אושוויינצים עיירה של יהודים. יהודים רבים, יראים ושלווים, חסידים וחפשיים, ציונים ובונדאים, חיו בעיירה זו, נלחמו על קיומם וקיוו לימים טובים יותר כמאות עיירות דומות לה ברחבי מדינת פולין, עד לאותו יום מר ונמהר, לאותו יום ששי בחודש ספטמבר 1939, כאשר גייסות גרמניה המנואצת פלשו אליה והפכוה ברבות הימים לעמק הבכא של כל בית ישראל.
זמן לא רב אחרי נפילת פולין בחרו כנראה בני השטן בעיירתי כמקום השמדה. סמוך לעיירה עמד קסרקטין של הצבא הפולני, ולאותו קסרקטין הייתי משרך רגלי יום יום, כיהודים רבים אחרים, לתקן ולשפץ את צריפי המחנה. זאת היתה עבודה מיוחדת במינה שלא ידענו טיבה מהו. כסינו כל רעף שבור בגג, כל סדק בקירות או בתקרה מרחנו בטיט, סתמנו כל חור, ציוו עלינו להדביק ניירות על החלונות לבל יחדור האויר. ואם מישהו שאל בשביל מה צריך לסגור הכל בצורה כה הרמטית, הסבירו לנו כדי להשמיד כנים ופשפשים... לא עלה על דעתנו כי הכנים והפשפשים הראשונים להשמדה יהיו אנשי האינטליגנציה הפולנית - פרופסורים, כמרים, רופאים ועורכי דין שהובאו לאותו מחנה ועליהם נעשו הניסויים הראשונים. אחריהם באו בתור צעירים מבני העיירה, שנתפסו ורוכזו במחנה, וכל עשירי הוצא מתוך השורה, ורוצחים ופושעים אחרים ששוחררו לשם כך מבתי הסוהר הגרמניים, התנפלו עליהם וקרעו אותם ממש לגזרים.
גרם מזלי ונשלחתי לעבודה כפייה במחנה אחר, ל''גרוס-רוזן''. לאחר שלושה שבועות הושלכתי עם יהודים אחרים לקרון של רכבת משא, מגודר בחוטי תיל שתי וערב, שהובילה אותנו לכיוון בלתי ידוע. חמישה ימים נסענו באותה רכבת והשלג ירד עלינו. אוכל ושתייה לא נתנו לנו והשלג היה מזוננו היחיד. מחצית הנוסעים גוועו מרעב ומקור, והנשארים בחיים שולחו לבוכנוולד, אף הוא מחנה ידוע לשמצה.
משהגענו לבוכנוולד, אמרו לנו כי כיהודים מכונמים אנו זקוקים לחיטוי. היתה שם בריכה מלאה ליזול וציוו עלינו להיטבל ולהיטהר באותה בריכה. והנה, כשנכנסתי לתוך הבריכה, הלם השוטר עם פרגול על ראשי. מעדתי ומתבוסס בדמי נפלתי על רצפת הבריכה. לא אבדתי עשתונותי ובכוחותי האחרונים קמתי ועמדתי על רגלי. מכוסה צריבות ופצוע מהלימת השוטר הגעתי איכשהו אל הצריף. אחרי חמישה ימי צום קיבלתי מין דייסת פיגול שעד היום אינני יודע מה היה בה; דייסה זו התערבה בכרסי עם מי הליזול ששתיתי ומעי התהפכו בי.
כאבי היו ללא נשוא, הייתי בטוח שחיי נגמרים, ובכל זאת החזקתי מעמד ונשארתי בחיים.
כששככו קצת הכאבים, מצאתי בחוץ פרוסת לחם יבש ומעופש. שמתי אותו על האש, ומשנשרף אכלתי את אפרו. בבוכנוולד הייתי עד סוף המלחמה. נשתחררתי עם שאר עצורי המחנה, ואחרי גלגולים רבים העפלתי לארץ ישראל וזכיתי לקבלת פנים חמה מצד האנגלים שהביאוני לקפריסין, שם ישבתי במחנה הסגר, תחת משטר בריטי שנה תמימה.
בקפריסין נמניתי עם חופרי המנהרות לעבור מחוץ למחנה ולהעפיל מחדש לארץ. ואכן רבים הצליחו והגיעו לארץ, לא כן אני. רק עם קום המדינה שוחררתי ועליתי ארצה.
תחנתי הראשונה בארץ היה כפר חגלה, בו עבדתי כשנה. גוייסתי לצה''ל ואני בעל לאשה ואב לשני ילדים. שנתיים שרתתי בצבא הגנה לישראל, ועם שיחרורי הציעו לנו להתיישב בצופית, במסגרת ההרחבה. לא קל היה המעבר לחיי החקלאות, ומה עוד שחלקת האדמה והמטעים שקיבלנו לא היו טובים ביותר וצריך היה להתחיל הכל מחדש בתקציב קטן. ובינתיים עד שהמטע החדש יגדל וישא פרי, התמסרתי לגידול ירקות, דונם אחר דונם. אני מקווה שהימים הקשים הם כבר מאחורינו ועינינו נשואות לעתיד שלוו של עבודה ויצירה.