צופית

משה כהן / עמ' 230 - 231

משנתקבלתי לארגון האינטנסיבי פתח-תקוה, הודיעו לי שאני חייב להכניס לתוך קופת הארגון 20 לא''י, ולאחר שהוחלט להכין משתלה ולקדוח באר הוסיפו עוד 10 לא''י לכל חבר. וזאת לדעת, 30 לא''י לפני 33 שנים היה סכום כסף עצום, ופועל שהרוויח 17.5 גרוש ליום (זה היה בערך שכר העבודה הרגיל ליום), ואם עבד עבודה קבועה הייתה לו הכנסה של 5 לא''י לחודש, היו לו סיכויים קלושים מאד לחסוך אי פעם סכום כזה. למעשה אפשר היה לפרנס בקושי משפחה עם שכר עבודה כזה, וזאת בתנאי צנע חמורים.אין פלא איפוא שמי שנזדמנה לו עבודה נוספת מחוץ ליום העבודה הרגיל, קפץ על ההזדמנות כעל מציאה גדולה.
הייתי בין המאושרים, שנוסף לעבודתי הקבועה, עבדתי בלילות בהשקאת פרדסי עין גנים. הייתי צעיר ולא חסתי על כוחותיי, ומה עוד שהמאמץ הנוסף לא נבע מתוך ריצה ל''התעשר'', אלא מתוך השאיפה להגיע להתנחלות.
יום אחד, עבדתי ב''בחר'', כלומר בהוצאת יבלית באחד הפרדסים בעין גנים. אני עושה את עבודתי כרגיל, כלומר חופר באדמה ו''רודף'' אחרי השורשים הסופים, ופתאום בעומק של 40 ס''מ, מבצבץ בפני עיני כד חרס גדל מידות. מיד נצנצה במוחי המחשבה: אולי נתקלתי במטמון אשר לפי האגדות שהיו מתהלכות בין הערבים, היו שייכים עשירים טומנים אוצרות זהב בכדי חרס בתוך האדמה... ומשעלתה מחשבה זו בלבי, עשתה לה זו מיד כנפיים וכבר ראיתי ברשותי ציבורים ציבורים של מטבעות זהב... מיד עשיתי את החשבון שהמטמון לא רק שיספיק לשלם את 30 הלא''י, שאני חייב לקופת הארגון, אלא עוד יהיה בידי לעזור לכמה וכמה חברים נצרכים. זעה קרה כיסתני מרוב התרגשות. נחתי רגע ובדחילו ורחימו ניגשתי לסילוק האדמה מסביב לכד. בזהירות רבה, לא לפגוע חלילה בכד, כדי שהמטבעות לא יישפכו, חפרתי סביב, סביב, העמקתי חפור, ניקיתי נקה היטב את הכד שרובו כבר היה חשוף. בידיים רועדות ובלב פועם הרימותי את הכד. צפיתי לכד מלא זהב, והנה... נתגלה לעיני כד חרס שבור... רבה הייתה האכזבה, אחרי האשליה שהשתעשעתי בה במשך דקות ספורות, נגוזה התקווה לשלם בבת אחת את כל הסכום וגם לעזור לחברים. המשכתי לעבוד ולרדוף אחרי ליל השקאה,. ובכל זאת, למרות האכזבה שנחלתי, הגעתי סו''ס אחרי מאמצים רבים לסכום הפנטסטי...