נפטר ב- 1985

דודתי ודודי (בן יצחק ושרה -ליבע), סלה ושמואל רוסק ז''ל נולדו וגדלו בעיירות קטנות וסמוכות בפולין, הוא בדובז'ין והיא בריפיין.
שתי המשפחות היו מבוססות ומסודרות, וחיו חיי רווחה. הם הכירו והתאהבו שם ובבוא הזמן החליטו לעזוב הכל - את משפחותיהם, הורים, אחים ואחיות, והמטרה היתה להגיע למולדת – לארץ ישראל שאותה הכירו רק מהסיפורים.
בדרך למולדת עברו לאמריקה הגדולה ומשם בשנת 1927, עלו לארץ הנכספת. הימים היו ימי המשבר הגדול, רוב הפועלים (למי שהיתה כבר עבודה כלשהי) חיו על ''עשרים גרוש לשבוע'', אבל הרוח היתה ונשארה חלוצית. ''לא נזוז מפה'', הסתפקו במועט וקבעו את מושבם במושב ''צופית'' שהיתה בראשיתה.
מאז כל מעייניהם היו איך לבנות ולהיבנות, להקים בית מסודר בארץ הקשה הזו. הם רכשו פרדס, (חרות אמריקה א') קנו חמור והפכו לעובדי אדמה מרוצים בחלקם.
במרוצת השנים הפכו לחקלאים אמיתיים. שמואל טיפח את הלול, ובעזרת חמור ועגלה (גם את שמו של החמור הסיבו ל''קולומבוס'' לזכר אמריקה), נסע לפרדס ועיבד את חלקתו הקטנה, בעוד סלה עוסקת בטיפוח הבית והגינה הקטנה הצמודה לו.
בזכותם הגיעו גם יתר בני המשפחה לארץ וקשרים טובים נוצרו ביניהם. הם אירחו הרבה אורחים שבאו מחו''ל לראות איך הגבירים הפכו לאנשי אדמה.
עד יומם האחרון לא עזבו את הבית בצופית. נשארו נאמנים וחלוצים ונהנו מכל מעשה ידיהם.
דודתי ודודי, סלה ושמואל רוסק ז''ל נולדו וגדלו בעיירות קטנות וסמוכות בפולין, הוא בדובז'ין והיא בריפיין.
שתי המשפחות היו מבוססות ומסודרות, וחיו חיי רווחה. הם הכירו והתאהבו שם ובבוא הזמן החליטו לעזוב הכל - את משפחותיהם, הורים, אחים ואחיות, והמטרה היתה להגיע למולדת – לארץ ישראל שאותה הכירו רק מהסיפורים.
בדרך למולדת עברו לאמריקה הגדולה ומשם בשנת 1927, עלו לארץ הנכספת. הימים היו ימי המשבר הגדול, רוב הפועלים (למי שהיתה כבר עבודה כלשהי) חיו על ''עשרים גרוש לשבוע'', אבל הרוח היתה ונשארה חלוצית. ''לא נזוז מפה'', הסתפקו במועט וקבעו את מושבם במושב ''צופית'' שהיתה בראשיתה.
מאז כל מעייניהם היו איך לבנות ולהיבנות, להקים בית מסודר בארץ הקשה הזו. הם רכשו פרדס, (חרות אמריקה א') קנו חמור והפכו לעובדי אדמה מרוצים בחלקם.
במרוצת השנים הפכו לחקלאים אמיתיים. שמואל טיפח את הלול, ובעזרת חמור ועגלה (גם את שמו של החמור הסיבו ל''קולומבוס'' לזכר אמריקה), נסע לפרדס ועיבד את חלקתו הקטנה, בעוד סלה עוסקת בטיפוח הבית והגינה הקטנה הצמודה לו.
בזכותם הגיעו גם יתר בני המשפחה לארץ וקשרים טובים נוצרו ביניהם. הם אירחו הרבה אורחים שבאו מחו''ל לראות איך הגבירים הפכו לאנשי אדמה.
עד יומם האחרון לא עזבו את הבית בצופית. נשארו נאמנים וחלוצים ונהנו מכל מעשה ידיהם.
אורה