צופית

לרשימה הזאת אפשר לכנות בשם מעברים או מה ''מי מזיז את הגבינה'' ו/או מה קורה ואיך קורה שהגבינה זזה.
הזמן עושה את שלו, כך נהוג לומר וכנראה שגם אימרה זאת כמו הרבה אימרות עממיות משקפת עובדות חיים.
איך הזמן עושה את שלו? זאת כבר שאלה ובכלל לא בטוח שהזמן עושה משהו, אבל מה שבטוח הוא שנקודות הזמן בהם מתבוננים על אירועים שונים מֶשוות להם זויות ראיה שונות. לכן, ברוב המקרים, ממרחק של זמן, נראים אירועים שונים שהיו במושב, מדהימים, נשגבים וגם מצחיקים.
כך לדוגמה, עבודה שכירה. זו היתה אסורה בתכלית האיסור והולידה במקום זה את העזרה ההדדית ואת התורנויות ועוד פתרונות שהתאימו לרוח התקופה. הבעיה החלה לצוץ ולקומם כאשר המשק נזקק ליותר ידיים עובדות מאלה שהתאפשר לגייס. כל מי שחי בתקופת המעבר זוכר את ''פורצי הגדר'' או יותר נכון פורצי הטאבו, אלה שהחלו להעסיק ידיים זרות ויותר מכך, ערביות. זה נגד את חוקת מושבי העובדים ואת המסגרת המאחדת – תנועת המושבים. חברים הוקעו, זכו למבטי חורמה וכיו''ב. עד ש... עד שהגיעו ''העולים החדשים'' שנזקקו לימי עבודה ואז הפכה העבודה השכירה למרכיב חיובי ורב חסד.
בערך באותה תקופה התבגרו גם חברות המושב ועבודת הכביסה קשתה עליהן, מי יותר ומי פחות וכך נכסו לתמונה – עובדות משק הבית – התימניות. מי שכוחה לא היה במותניה ולעומת זה מעות לא חסרו בכיסה או בכיס בעלה, העסיקה את התימניה. אלה שהמשיכו לעבוד במשק הבית בעצמן, היו מעסיקות לקראת פסח או בהזדמנויות יוצאות דופן תימניה, אבל אז נדרשה החברה שהעסיקה את העוזרת הקבועה, לוותר עליה למען החברה הזקוקה לה בדחיפות. אם תרצו, גם סוג של עזרה הדדית.
מעברים היו לא רק בעניינים העומדים ברומה של אידיולוגיה אלא גם בחיי היום-יום.
להלן יסופר על המעבר לפינוי אשפה ביתית.
בחצרו של כל משק היו שני סוגים של בורות: האחד – לפסולת ביתית – אורגנית והשני- בור סופג שזה שם מכובד לבור שמעליו היה כסא ומתחתיו פעור הבור. שם תוך כדי ישיבה במכנסים מופשלים היו יוצאים חמרי הפסולת מגופנו הישר לתחתית הבור. המיתקן המכובד שזכה לשם ''בית הכבוד'', היה מצויד במסמר שעליו תלויים גזרי עיתון שעזרו למחות את עקבות ה''יציאות''.
הוא זכה גם לשם ייחודי ונקרא ''בית כסא''. כלומר, בית עם כסא. אלא שהבית לא היה ממש בית אלא רק מיתקן בגודל מטר על מטר סגור בשלושת צדיו ודלת קבועה בצידו הרביעי. אבל הוא היה בהחלט הבית של הכסא ומכאן שמו.
שני הבורות היו מתכסים בעפר ובמקומם נחפרו בורות חדשים בהתאם לתכולה ההולכת ומתמלאת.
המיתקנים ענו על צרכי הבית וגם על הטרנד, המודרני והעכשווי של האלף השלישי, או המאה ה – 21– הטמעה וזה בגלל העובדה שהם הכילו חומרים אורגנים מתכלים.
הכל התנהל על מי מנוחות עד אשר בשנות השבעים, מאסו החברים בבורות שהיה צריך לחפור מדי פעם וגם בריח שעלה מהם.
הסינתיציה וחדרי השירות שהוכנסו בהדרגה לבתים גרמו לוויתור על בתי הכסא אבל הבורות לפסולת הביתית הפכו לנטל הן בגלל העובדה שהצריכו חפירה חדשה מדי פעם והן בגלל הריח שנלווה אליהם.
המעבר לא היה קל ונדרשו 3 אסיפות כלליות.
באסיפה הכללית הראשונה הועלתה ההצעה לעבור לשיטה שהיתה נהוגה כבר בערים ולפיה, הוצבו פחי אשפה  בכניסה לכל חצר, לשם יפנו את האשפה הביתית ומשם היא תועבר לבור מרכזי שאותו יפנו אחת לכמה זמן.
עלו נימוקים בעד ונגד והתקיימה הצבעה. באותה הצבעה הוחלט בחיוב לעבור לשיטת הפחים.
ההחלטה עוררה מחלוקת חריפה וכעסים מרובים אצל חלק מהחברים. השוללים את השיטה החדשה טענו כי זו הדרדרות באופי המושב וכי לא יעמדו בהתחייבות של פינוי פעמיים בשבוע ותהיה קטסטרופה.
התומכים טענו כי  הגיע הזמן להפסיק את הפינוי לבורות בחצר.
שכנים כעסו אלה על אלה ואולם המתנגדים לפחי האשפה הצליחו להפוך את ההחלטה באסיפה מיוחדת שכונסה בהתאם למספר החתימות הנדרשות לאסיפה חוזרת.
באסיפה השניה הוחלט להשאיר את המצב כפי שהוא. עצם העובדה ששינו את ההחלטה עוררה גם את האדישים מרבצם וכך באסיפה כללית שלישית בנושא, הוחלט ברוב מוחץ להכניס את השיטה החדשה – פחי אשפה בפתח החצרות. וכך  הסתיים המעבר מצבירה אישית- פרטית של האשפה והעברתה אל המרחב הציבורי. 
המחיר ב''הזזת הגבינה'' הוא, שהיום במאה ה21, מפצירים בנו להפריד את מוצרי הפסולת למיכלים ציבוריים כאשר לכל אחד צבע אחר ואף להכניס קומפוסטטים לכל בית כדי לפנות לשם את הפסולת האורגנית וכדי להקטין את הררי האשפה המצטברים במדינה.
ואם כבר במיחזור עסקינן , כדאי לדעת – למי שלא יודע ולמי ששכח.
אכן, היו בורות בחצר לשם היו מפנים את הפסולת הביתית ומה היתה הפסולת ואיך מיחזרו אותה?
לא היו ניילונים וממילא לא היו שקיות ניילון ולא מיכלי פלסטיק.
את הפרודוקטים (המוצרים), היו עוטפים בניר עיתון: כך גם את הדגים הרוטטים לפני מכת המחץ שהיתה תחילתו של תהליך הפקת הגפילטע פיש.
את הירקות, את הבשר וכו'. גם את הקונוסים היו מכינים מעיתון שבהם היו מוכרים לנו גרעינים בדוכני הרחוב ובקיוסקים הקטנים. כך שהפסולת היתה ממילא רק אורגנית.
דלי שעמד מתחת לכיור במטבח שימש לריכוז הפסולת האורגנית. היו מניחים עיתון  ועליו מערימים את הקליפות ושאר ירקות שלא נוצלו לבישול או לסלט או לריבה או.. כשהדלי היה מתמלא היו מרוקנים אותו לבור שבחצר וכך היה הכל חוזר אל אמא אדמה ונטמע בתוכה במיוחד לאחר שכוסה בחול.
כך היה גם לגבי גזם ופסולת גינה. את העלים היבשים שנשרו והדשא הקצוץ היה אבא מפזר בגומות של העצים. אלה היו נרקבים ומשמשים כטיוב אורגני.
ענפים יבשים שנוסרו היו משמשים לבערה בהזדמנויות שונות: להבערת אש כדי להרתיח כביסה או כמוטות תמיכה לצרכים מגוונים.
מכאן, ברור כמה היה קשה לקבל את ההחלטה על סגירת בורות הרקב בחצר והחלפתם בפינוי ממוסד ומוסדר ל''פחים'' (מפלסטיק) שיחכו עד לפינוי.
האמת העצובה היא שההתנגדות לפינוי ב''פחים'' היתה בין השאר בגלל העובדה שלפינוי המרוכז מהפחים לבור הכללי היה גם מחיר כספי שהרי מי שפינה את האשפה קיבל תמורה יפה. חלק אחר ולא פחות מענין היתה העובדה שהמפנים את האשפה היו בני נוער שעטו על ההזדמנות להשתכר מעבודה זו שהיתה כרוכה בנהיגה על טרקטור של המושב שאליו היו מחברים עגלה. שיטה שאף זכת לשם ''הרם, סע'' על שום קריאות העידוד שנשמעו בפי בני הנוער וכן, התמורה הכספית במקרה זה ניצחה את הריח...