בימים אלה, יולי 2010, מועבר בדוא''ל סרט המדגים יום כביסה בשנות החמישים ובו מראים את התהליך
החל מהרתחת הכביסה על פתיליה או על הפרימוס עבור דרך התלייה על החבל וכלה בגיהוץ. הסרט עורר בי זכרונות על ימי הכביסה והחלטתי לשתף את הציבור למען ההסטוריה.
התיאור של ''יום כביסה'' שנמשך למעשה כמה ימים, מתאר את התהליך כפי שהתבצע בשנות השלושים של המאה הקודמת ועד לשנות השמונים שלה כולל המעבר מכביסה ידנית לכביסה במכונה.
אצלינו לא הרתיחו על הפתיליה ולא על השכלול שלה ה''אידיאל'' ולא על ה''תותח'' שנקרא פרימוס.
אצלינו, היה אבא שלי מקושש עצים מבעוד יום ושם בבור קטן כאשר משני צידיו בלוקים שעליהם היו מעמידים את הדוד להרתחה.
פעם בשבועיים היה מתקיים ''יום הכביסה'' בסדר הזה:
במוצאי שבת היו מרתיחים את ה''לבנים'' (שם קוד - לסדינים, תחתונים וגופיות שהיו בדרך כלל לבנים), ומשאירים אותם במים הרותחים עד הבקר.
בבקר עם הנץ החמה, אחרי השרייה של הלילה וההתקררות החלקית אפשר היה לכבס ולשפשף על קרש הכביסה את הלבנים ולשים בגיגית מים נקיים ולהתחיל את תהליך השטיפה שכלל שלוש או ארבע שטיפות בגיגית או באמבט מים נקיים שיוחדו למטרה זו.
בינתיים היו משרים את הכביסה הצבעונית במי הסבון שהוצאו מהם ''הלבנים''.
אחרי שהיו מכבסים ושוטפים את הצבעוניים (קודם את הצבעוניים היותר נקיים - בגדים של ''אחרי העבודה'' ולאחר מכן את בגדי העבודה ספוגי הבוץ, הזיעה ושאר עקבות העבודה החקלאית, ואז היו עוברים לגרביים שהיו הכי מלוכלכים.
כמובן שכל סוג של כביסה עבר ''טיפול'' שטיפה במים קרים בדיוק באותו סדר הירארכי. של סוגי הכביסה.
תליית הכביסה לייבוש היתה גם כן בסדר מוקפד או כפי שהיום נוהגים לומר - מתוקתק:
אחרי שהיו שוטפים את הסדינים ב''כחול'' ובעמילן כביסה, היו תולים אותם מתוחים על החבלים.
לאחר שהיו מתייבשים, או במקביל, אם היו מספיק חבלי כביסה, היו תולים את שאר ''הלבנים''.
אחרי כן היו תולים את ''הצבעונים'' ולבסוף את הגרביים.
תהליך הכיבוס והייבוש היה נמשך בין יומיים לארבעה, עד שהם היו יורדים לערמה מקופלת ומחכה לגיהוץ. בחורף אם ירד גשם, היתה הכביסה עושה דרכה הלוך ושוב מהחבל אל כסאות, שולחנות ומיטות - כל מה שניתן היה להניח עליו את הכביסה להמשך הייבוש או להמתנה לשעות שבהן יחדל הגשם.
ביום שלישי היה יום הגיהוץ: את הסדינים אחרי תהליך המתיחה כמתואר בהמשך, היו שמים על השולחן המכוסה בשמיכה מבודדת או על קרש הגיהוץ, ועליו מגהצים את המכנסיים, החולצות, ה''לבנים'' (כולל גופיות ותחתונים) ולבסוף הקטנים והפושטים כגון: ממחטות, סינרים, סרטים וכיו''ב.
הסדינים, הציפיות והמפות עברו שלב ייחודי טרום גיהוץ, בארבע ידיים כאשר משני צידי הסדין/ציפה/מפה המחזיקים תופשים שתי קצוות קרובים וביחד מושכים אותם הלוך ושוב כדי להתגבר על אפקט ההתעקמות שנוצר בכביסה ובתליה.
ל''גיהוץ'' ו''ריכוך'' המגבות היה לאמא שלי פטנט מיוחד - היא גלגלה מגבת על מוט ארוך מעוגל, דמוי מערוך. אותו החזיקה ביד אחת. ביד השניה היה מקל גלי שאותו היו מעבירים הלוך ושוב על המגבת המגולגלת וכך היו מרככים את הסיבים. את המכשיר המיוחד הביאה איתה מחו''ל כשעלתה ארצה בשנת 1925..
כך כאמור, התרחש ''יום'' הכביסה, כל שבועיים.
ראויים לציון מיוחד היו אפודות הצמר - סוודרים, שאותם היו שוטפים לחוד ומייבשים ע''י הנחתם על מגבת שהיו מגלגלים עם הסוודר כדי היא תספוג את המים. היו מחליפים כמה פעמים את המגבת הספוגה. כל זאת כדי שהאפודות לא ימתחו על החבל וכדי שלא יאבדו את הצורה.
יום הגיהוץ ושעות הגיהוץ נחשבו ל''עבודה קלה'' יחסית כי הם נעשו בעמידה ובבית ואפשר היה בינתיים גם לשמוע רדיו, כשכבר היה רדיו.
הכביסה על החבל - מייצג בפני עצמו
מכיוון שאת הכביסה תלו על החבל וכל אחד שעובר ברחוב יכול היה לראות, היתה הכביסה התלויה מעין מייצג. עד היום כשאני תולה לדוגמה, תחתונים, אני שומעת את קולה של אימי חוזרת וטוענת: כך לא תולים, זה צריך להיות מתוח ויפה. לימים כשבגרתי וגילית שאם תופסים רק צד אחד הם מתייבשים יותר מהר, וניסיתי להתמרד ולתלות בדרך שלי, הייתי זוכה ל''תרגיל הדגמה'' בו היתה מורידה את מה שאני תליתי ותולה בדרך שלה, כי אחרת זה נורא לא יפה.
ואכן, המיצג של הכביסה התלויה לראווה של אמא שלי ובוהק הסדינים ו''הלבנים'' שלה היה שם דבר גם מפני שלאמא שלי לא היתה ''תימניה'' והיא עשתה הכל בעצמה וגם מפני שהיא התעקשה להמשיך להרתיח את הכביסה עם ''פתיתי סבון'' של ''שמן'' וכל הכביסה נעשתה בשפשוף. על קרש הכביסה ובהקפדה הדוקה על הפרדת סוגי הכביסה.
כשאילן אחי היה בצבא ואמא שילדה אותו בגיל 42, היתה בת שישים, היא עברה ניתוח ובעקבותיו נאסר עליה להרים דברים כבדים. ראיתי בכך הזדמנות ויזמתי קניית מכונת-כביסה משוכללת תוצרת ביח''ר פרידמן שבה התהליך היה מתחיל בהרתחה ועד לסחיטה לא היה צורך בהתערבות.
אמא כעסה כיוון שאז כבר היתה ברשותה קרוב לחמש שנים, מכונת כביסה שבאמצעותה ניתן היה לחסוך את השפשוף על הקרש ו''רק'' היה צריך להוציא בכל פעם את הכביסה מהמכונה ל''אמבטית הבטון'' שהיתה שכלול מתקדם בפני עצמו ב''חדר כביסה'' משוכלל צמוד ל''בית האימון'' של האפרוחים. תנאים מתקדמים בפני עצמם שהיו כנראה רק למושבניקיות. את האמבטיה מבטון שהכילה כמות גדולה מאוד של מים ניתן היה לרוקן באמצעות פתיחת פקק שהיה ממוקם בתחתיתה והמים זרמו ישר להשקיית הצמחיה בחוץ.
אמא טענה שהיא לא צריכה את מכונת הכביסה החדשה ושזה בזבוז כסף כי המכונה שיש לה עושה את העבודה. אין ספק שהעובדה שלא היתה צריכה לשפשף את הכביסה על הקרש, היתה הישג באותו זמן.
מימון הקניה של המכונה נעשה ברובו ע''י אליק ועל ידי כיוון שהיינו בעלי משפחות ובביתינו כבר היו מכונות כאלה ולא יכולנו לשאת את המחשבה שהיא טורחת עדיין עם הכביסה באמצעות המכונה הפרימיטיבית. אפילו אילן שהיה בשירות חובה תרם משהו.
אמא התרצתה לנסות להשתמש במכונה רק לאחר שהבטחתי לה שאם אחרי חדשיים היא לא תהיה מרוצה אפשר יהיה להחזיר את המכונה ולא תהיה בעיה. (היא היתה זו שלימדה אותי שלמען שלום בית מותר לשקר קצת).
חודש לאחר שהמכונה הגיעה אליה, הזדרזה להודיע לי שלא יהיה צריך להחזיר את המכונה כי היא נהדרת והיא לא מבינה איך הסתדרה עד עכשו בלעדיה.
מיותר לציין שיתרונה הגדול של מכונת הכביסה של פרידמן היתה העובדה שאפשר היה לשים בתא שנועד לאבקה, פתיתי סבון ולא רק אבקה כמו במכונות אחרות ואפילו ''כחול'' (בשטיפה האחרונה) ונותר רק פרק העמילון של הסדינים והמפות שאותו היה צריך להמשיך בשיטה הישנה וכמובן - הגיהוץ.
מכונת הכביסה של פרידמן שרתה אותה עד יום מותה. אכן היתה זו מכונה מדגם מוצלח וגם המכונה שלי עבדה פרק זמן דומה. אני החלפתי אותה כאשר יום אחד בשעה שהמכונה מבצעת את ההליך הריקוד של הסחיטה (כפי שמתאר קישון), היא קפצה על הצפורן של הבוהן ואז נתתי לה גט סופי בשנות השמונים למאה הקודמת - המאה העשרים.
