צופית

אני, צפורה שטיין לבית בנקוביץ, נולדתי במושב צופית וגדלתי פה, למדתי בבית הספר של המושב והעברתי פה את ילדותי בלימודים, במשחקים ובעזרה במשק.
התקופה ההיא הייתה שונה לחלוטין מהתקופה של היום: ראשית, היו מעט תלמידים בבית-הספר ולכן למדו ב-4 חדרים 8 כיתות: א+ב; ג+ד; ה+ו; ז+ח;
המחנכים היו מלמדים חצי שעה כיתה אחת ולשנייה נתנו עבודה עצמית או תרגילים, ובחצי השעה השנייה היה הפוך: אלה לומדים ואלה עסוקים בעבודה עצמית. חלק מהילדים היו באים מגן חיים ומשדה ורבורג והיו הולכים את כל הדרך - הלוך וחזור ברגל; בגשם ובשמש, קיץ וחורף; לא היו אז מכוניות ולא הסעות.
לאחר הלימודים היינו משלבים שיעורי בית, משחקים ועזרה במשק. המשחקים היו בחוץ, ברחוב, כמו: מחבואים, תופסת, ג'ולים, קלאס, מחניים, שוטרים וגנבים, 5 אבנים ועוד...חלקם מוכרים גם היום; אלא שהיום הילדים נמצאים רוב הזמן בבית מול הטלוויזיה או האינטרנט ואנחנו היינו רוב הזמן בחצר, בחוץ, ברחוב.
אבל אל תחשבו שכל היום שיחקנו... היינו עוזרים הרבה מאוד להורים בעבודות המשק. בין הכנת השיעורים והמשחקים שילבנו גם עבודה כמו: פיזור אוכל לעופות, איסוף ביצים מהלול, הוצאת תפו''א בשדה, קצירת תלתן או תירס בשדות, מאכל לפרות, וכל עבודה אחרת שיכלה להקל על ההורים.
בלילות היינו שומעים את המשאבות של הבאר שממלאות מים בברכת ההשקיה של הפרדסים; וגם את יללת התנים המפחידה ששיחרו לטרף תרנגולות.
תנאי החיים היו קשים מאוד: חשמל לא היה - לא מקרר ולא טלוויזיה; תאורה הייתה מעששיות נפט מפייחות, והבישול - בפרימוס או בפתיליה, שגם כן דלקו על נפט. החמאה שהוחזקה ב''ארון אויר'' - מעין ארון בקיר שהיה פתוח לאוורור מהחוץ - נמסה בקיץ, ואוכל בישלו בכל יום בכמויות קטנות שהספיקו לאותו יום, כי לא היה איפה לאכסן בקירור את מה שנשאר.
השירותים והמקלחת היו בחוץ ליד הרפת והמים היו קרים כל השנה. בחורף חיממו מים בדוד גדול על הפרימוס בכדי שיהיה אפשר להתרחץ.
חלות לשבת אימא אפתה ב''טבון'' מחמר שנבנה בחצר; התנור היה עשוי מאדמת חמרה קשה מעורבת בקש, והותקנה לו ארובה. גם השכנים היו נעזרים בטבון זה לאפיית חלות לשבת.
בימות השבוע היה עובר גדליה עם סוס ועגלה ומוכר לחם מהמאפיה של רמת-הכובש. רוכל ערבי היה עובר עם חמור ועגלה, מכריז על הירקות שבעגלתו ושוקל אותם במאזניים. גם ''איש הנפט'' היה עובר עם סוס ועגלה, מצלצל בפעמון ואז יצאנו לקנות נפט. בשנים מאוחרות יותר היה עובר גם איש עם עגלת קרח, ואז שמנו בלוק קרח בארגז מיוחד בכדי לקרר כמה מצרכים.
כבישים לא היו, רק חול עמוק בקיץ ושלוליות ובוץ בחורף. היינו צדים ראשנים בשלוליות ומוציאים שבלולים מתוך תלוליות האדמה, שהיו חבויים בהן. את השלולית הגדולה שהייתה ברחוב שליד בית הספר היינו עוברים בקביים - מעין כלונסאות - ארוכים וגבוהים ולא פעם נפלנו לתוך השלולית.
פעם בחודש או יותר היינו מארגנים עם אימא קניות בכפר סבא: רוכבים על החמור ומתחלפים בדרך - זה רוכב וזה הולך לידו ברגל. היה צורך במצרכים שונים כמו קמח, סוכר וכו' שלא היו מתוצרת המשק.
אבל איש לא התלונן על התנאים הללו. קיבלו הכול כדבר מובן מאליו וקיוו שיום יבוא והתנאים ישתפרו.
הילדות שלנו הייתה בתקופה קשה של מלחמת העולם השנייה. ההורים היו מאוד מודאגים מהשמועות שהגיעו מאירופה; היו להם שם הורים ואחים ובני משפחה אחרים, והרגישו חסרי אונים כי לא יכלו לעשות שום דבר בכדי לעזור להם.
בנוסף היו גם דאגות כלכליות קשות: הפרדס שהיה חלק נכבד מהפרנסה, לא הביא הכנסות: התפוזים הבשילו על העצים ולא הייתה אפשרות לשלוח אותם ליצוא, כי לא היה למי לשווק אותם. אנחנו הילדים רתמנו עגלה לחמור והבאנו את התפוזים מהפרדס, עד כמה שניתן, חתכנו לרבעים והאכלנו בהם את הפרות. כל שאר התפוזים נרקבו על האדמה. אבל החיים נמשכו.
בביה''ס למדו מוסיקה אחה''צ: היו קבוצות שלמדו לנגן במנדולינות והיו כאלה שלמדו לנגן בחליל.
בכל שנה היו חוגגים את חג השבועות: כל הילדים היו מביאים ביכורים בסלסילות והתהלוכה הלכה בכל המושב כשבראש סוסים ועגלות ועליהם חבילות תבן וחלק מהביכורים, ואחריהם כל הילדים עם הסלסילות והזרים על הראש. בט''ו שבט ארגן בית הספר שתילים וכל הילדים השתתפו בנטיעות בחורשת בית הספר ובמקומות שונים. בפורים היינו מתחפשים - אבל כל אחד ארגן לעצמו תחפושת מקורית - לא היה מקובל ללכת לקנות תחפושות. את המסכות עשינו לבד מנייר עבה: גזרנו, הדבקנו, ציירנו, והרי לך מסכה. היינו עוברים בין הבתים והיה צריך לזהות מי נמצא מאורי המסכה.
ועוד זכור לי משחר ילדותי: בתקופת המאורעות של 1936 - היה חשש מהתקפת כנופיות ערביות ואז אספו את כל הילדים שגרו בבתים האחוריים של המושב לגן הילדים שהיה במרכז יותר, וארגנו להם שמירה. כמובן שאנו הילדים לא היינו מודעים לחומרת המצב והסתכלנו על זה כחוויה משמחת. גם בתקופת מלחמת השחרור שילחו את הילדים הקטנים למקומות בטוחים יותר אצל קרובי משפחה בעיר, כי המושב נחשב לישוב ספר. אחד הפגזים נפל בפרדס שלנו והשאיר בור ענק... וכך העברנו את החיים במושב, בשמחות וגם בעצב - כדרכו של עולם.
הפלגתי אל מחוזות ילדותי, שהיו לכור מחצבתי, ומה רבים הגעגועים לתקופה ההיא...נשאר לי רק להשתעשע בזיכרונות.