צופית

אליהו פרסטר / עמ' 281-283

כשקלגסי היטלר החריבו את עיירת מולדתי דוברא הייתי רק בן שלוש עשרה. בבית אדוק גדלתי וחונכתי, אבי היה חסיד בובוב והוא לימדני לבטוח באלוהים שלא יעזוב ולא יטוש את עמו. והנה בבוקר בהיר אחד, התקדרו שמי עיירתנו מלהקי המפציצים הגרמניים שזרעו אש ומוות על ימין ועל שמאל. לא היה מקום שפצצותיהם לא פגעו בו.
הטייסים הגרמניים בחרו דוקא ברובע היהודי ומאות יהודים, עזבו את בתיהם בבהלה ונסו לאן שרגליהם נשאום. במנוסה המבוהלת איבדו הורים ילדיהם וילדים איבדו הוריהם.
היינו משפחה גדולה: אבא ואמא ושמונה ילדים ובמנוסה נעלם אבא ולא ידענו את גורלו.
כעבור ימים אחדים והגרמנים השתלטו על מדינת פולין כולה (פרט לוורשה ועוד מקומות בודדים שגילו התנגדות תקופה ארוכה יותר). התחילו מגיעות שמועות שהגרמנים אינם כה רעים כפי שחשבנו, וכדאי לחזור לעיירה. חזרנו לדוברה יחד עם יהודים אחרים. למזלנו מצאנו שם את אבא, שאף הוא חזר מתוך תקווה שימצא אותנו בחיים. לא ארכו הימים והגרמנים ריכזו את יהודי עיירתנו והעבירו אותם לוויזניץ. כאן התחילו הצרות הגדולות. אותי הפרידו ממשפחתי ולקחו אותי למחנה עבודה. ניסיתי לברוח, אך רודפי דלקו אחרי ותפסוני.
ספגתי מכות רצח ופצוע ורצוץ הוחזרתי לבית הכנסת ששם רוכזו כל החטופים. עד ליומי האחרון לא אשכח את אמי הצדקת שהספיקה ברגע האחרון למסור לידי צרור קטן ובו נרתיק התפילין שלי.העמיסו אותנו על משאית והובאנו לפלאשוב, מחנה העבודה הראשון שלי. יום אחד ניסיתי להתחמק מהעבודה ושלמתי מחיר יקר בעד נסיוני זה. שוטרי המחנה השכיבו אותי על לוח עץ ובפרגול שקצהו היה עשוי עופרת הלקו אותי עד שהתעלפתי.
כוחותי פחתו והלכו ולא הייתי מסוגל לעבוד עוד. אז חילקו את העצורים לשתי קבוצות. המסוגלים עדיין לעבודה נשלחו לצד ימין, ואלה שנשלחו לצד שמאל נחרץ דינם למוות. אני הייתי בין השמאליים. לא רציתי למות וניצלתי רגע של ערבוביה ועברתי בזחילה לצד ימין. נשארתי בחיים. אלוהים נתן לי כוחות חדשים והחזקתי מעמד בעבודה הקשה. כעבור חצי שנה, בעברי על יד מחנה עבודה אחר, הצלחתי לראות בו את אבי. הסתכלנו זה בזה ובלי אומר ודברים, במבטים אלמים נפרדנו לעולם. את אבי היקר לא זכיתי לראות עוד.
מפלאשוב נשלחתי למחנות אחרים עד שהגעתי לבוכנוולד. משם נלקחתי לעבודה במחצבה. מעומק של מאה מטר צריך הייתי להעלות אבנים גדולות בידים. מי שנכשל בדרך נורה. רק האלוהים יודע כיצד יכולתי להעלות יום שלם במשך חדשים אבנים כבדות ולהשאר בחיים.
היו ימים שהתחננתי לפני האלוהים שיקח את נפשי, כי כשל כוח הסבל.
פעם אחת, כאשר אחד משומרי המחנה הנחית את מגלבו על ראשי, צעקתי כנגדו ''פארפלוכטער הונט'' (כלב ארור). המכות שהומטרו עלי אחר כך הביאו אותי לידי התעלפות, אך כנראה שנגזר עלי לחיות, וכאשר פקחתי עיני ראיתי את עצמי בתוך קרון רכבת יחד עם עוד מאות אסירים שהביאה אותנו למטהאוזן באוסטריה. רבים נחנקו ומתו בנסיעה זו, רק החזקים נשארו בחיים, ואני הייתי ביניהם. מטרנספורט של יותר מאלף, הגענו למחנה עשרות אחדות.
במטהאוזן נועדנו להשמדה. זרקו אותנו לתוך צריף ארוך ששכבו בו אנשים רקובים למחצה, גלי עצמות. מרחוק ראינו את העשן שהתאבך מהגופות הנשרפות לאחר המתתם בכבשן הגזים. שומרי המחנה דיברו אלינו ברורות: עוד מעט וגם אתם תהיו כמותם. ואכן למחרת היום נלקחתי לשטח הכבשנים ואף ניתן לי מספר סידורי לתנור. אימה חשכה נפלה עלי. באותו רגע הופיעו מפציצי בנות הברית והנאצים ברחו ועזבו אותנו לנפשנו. שעה לאחר מכן הגיעו החיילים האמריקניים. הם מצאו תנורים בוערים וגופות שרופות למחצה.
לאחר השיחרור חזרתי לפולין. בלבי הבהבה תקווה אולי אמצא בחיים מישהו מבני משפחתי. האיר לי מזלי מצאתי שני אחים שאף הם ניצלו כמוני בדרך נס. בהיותי בפולין כמעט ונרצחתי בידי הפטריוטים הפולניים. הצלחתי לקפוץ לתוך קרון רכבת בנסיעתו וכך ניצלתי מידיהם.
וורוצלב 1949. הייתי מדריך בתנועת הנוער החלוצית גורדוניה וקיבלתי היתר יציאה מהשלטונות הפולניים. והנה ברגעים האחרונים לפני עזבי את פולין שוב נעצרתי. בדרך נס אישרו ברגע האחרון את יציאתי. באתי ארצה והצטרפתי למושב צופית. כאן, על אדמת ישראל ובעבודה חקלאית נגלדו פצעי. תפילתי נתקבלה: זכיתי לחיי שלום ועבודה.