צופית

ירמיהו רבינא: 

הפעילות האירגונית של ההגנה בשרון התחילה אחרי המאורעות ב-1929 (עד אז היתה המסגרת רופפת וחובבנית). אז התגבש חבר פעילים (מפקדים), ואני הייתי אחד מהם. היינו נפגשים בקביעות, תחילה עם זוסיה שחורי ואח''כ עם אלישע שרייבמן ואברהם גליניק (מ''ב), באחת הפגישות אמר אברהם גליניק: ''לא רחוק מגן-חיים (פרדסי גן חיים) לצד מזרח מוקם ישוב חדש, מושב עובדים, גש לשם, תראה ותחזור''.
ליל קיץ. הלכתי מפרדסי גן-חיים דרך השדות לחפש את הישוב החדש שהחל בונה אז את הבתים הראשונים. פיכמן שחיכה לי בדרך הודיע לי שהכל מוכן והלכנו יחד אל מקום המפגש.
המושב היה בתהליך בנייה, ערימות חצץ, חול, לוחות וקרשים התגוללו בכל מקום. נכנסנו לתוך איזה מבנה בלתי גמור (כנראה הרפת של גובר). הטור כבר היה ארוך. דומני שהילמן פקד על הקבוצה והוא מסר אותה לפיכמן, פיכמן הציג אותי כב''כ ההגנה. ערכנו מפקד, ובשם הגוש ברכתי את הקמת הישוב.
בזה הוקם רשמית סניף ההגנה בצופית. חלק גדול של החברים היו בהגנה עוד לפני עלותם על הקרקע, אולם צורת ההתארגנות בכפר היתה שונה מצורת הארגון בעיר. שכן הכפר חייב גישוה יותר מעשית; כאן ענייני הבטחון היוו חלק מההווי הכפרי שתבעו את פתרונם.
מקובל לחשוב שהשנים 1929- 1936, היו כאילו שנים שקטות, ולא הוא. בצפון התארגנה אז כנופית הקסאמים. בחברון פעל אבו ג'ילדה, בסביבה שלנו לא היו אמנם שודדים רבי מעש, אבל אני זכר ''בן חיל'' אחד, - אבו חזרן, בן קלקיליה, שרצח אדם, סתם כך בשביל שילינג. המשטרה רדפה אחריו אסרו אותו. הפקידו עליו שוטר רוכב שיביא אותו לטול- כרם או לשכם, בדרך הוריד הבחור את השוטר מסוסו, לקח ממנו גם את הרובה ונעשה שודד עצמאי משוטט בסביבה. אבו חזרן לא היה יוצא דופן, שוד ורצח - שלא לדבר על גניבות - היו מעשים בכל יום.
ליהושע פומרנץ קוראים עד היום ''שיקאלע גזלן''. כינוי זה קשור בהווי הבטחוני של השנים 1933-35 . פומרנץ עבד בפרדסי גן-חיים. יום אחד כשחרש ע''י הגדר, מצא ערבי הרוג מתחת לעץ; טילפנו למשטרה, וזו חקרה תחילה את היהודים. פומרנץ עלול היה להסתבך, לולא מרצו של הקצין דף, שמנע את הדבר (דף היה ידוע מפרשת הכותל המערבי. עם העברתו מירושלים שימש מפקד איזור טול-כרם. הוא היה קצין מוכשר ופעל הרבה לבטחון האיזור). דף אסף את כל הרועים אשר היו בשדה, חקר אותם ב''מרץ'' רב (הילקה ועינה) עד שסיפרו וגילו מי עשה את המעשה הזה. והסיפור היה פשוט; שני רועים ערביים ישבו ואכלו צהריים, לקח אחד מן השני את הבצל. קם זה עליו שחטו, ואח''כ זרק את ההרוג אל פרדס היהודים, הפרשה חוסלה אבל הכינוי ''גזלן'' דבק בשיקאלע עד היום.

כשפרצו מאורעות 1936 - והם פרצו מבלי שנתכונן לקראתם - הועמדנו בפני בעיות: הגברת השמירה, בניית עמדות וביצורים. הדרכה, רכישת ציוד ונשק. המאורעות התפתחו שלבים שלבים. התחילו ביריות הטרדה על ישובים עבריים, אחריהן באו הצתת קמה, עקירת וגדיעת עצים, הריסת מכוני השקאה, הנחת מוקשים בדרכים, רציחות מן המארב וכו'. תוך כדי המאורעות נוצר שיתוף פעולה עם ממשלת המנדט. גויסו ''הגפירים'' שלאט לאט הפכו למשטרת הישובים העברים ולזרוע הליגלית של ההגנה העברית, למעשה למדנו תוך כדי המאורעות את מלאכת ההגנה.

המאורעות התחילו עם רצח דננברג ודהאן בדרך קלקיליה- טול כרם. השלב הבא היו הרציחות וההפגנות ביפו, ומשם התפשטו לארץ כולה. כשהגיעו הידיעות על הרצח ביפו, יצאנו פיכמן ואני לסייר בשטח, ערכנו סיור מ''חרות'' דרך הגדר, סביב סביב, בכל השטח, כדרכם של שני מפקדים, בחנו את השטח, קבענו עמדות והתיעצנו. מעולם לא אהבתי לצאת עם נשק. עפ''ר יצאתי בלי נשק. אז לקחתי אתי אקדח פרבלום בלתי ליגלי, ע''מ לא למשוך את העין אל הרובה שלי, חגרתי את האקדח בגלוי. סיימנו את הסיור ויצאנו ע''י השער של צופית, בהיותנו עומדים ומסכמים את פרטי הסיור, מופיע לפתע סיור של שוטרים, גם הם יצאו כנראה לסיור, לסלק את האקדח כבר לא היה לי זמן, עמד לנו קור רוחו של פיכמן, ניגשנו לשוטרים, פיכמן הציג את עצמו כמוכתר המקום, ואותי כמוכתר גן-חיים ושומר באיזור, שוחחנו עם השוטרים כרבע שעה ונפרדנו מהם בשלום, קור רוח היתה אחת התכונות האופייניות של פיכמן.
במעשיות, שיקול דעת וקור רוח השכיל פיכמן ליצור בטחון אצל החברים והם היו מכונים ללכת אחריו לכל מקום.

ישראל הילמן: עמ' 159 - 162
משעלינו על הקרקע היינו ישוב יהודי בודד בתוך ים ערבי. גן-חיים טרם היה, גם קיבוץ רמת הכובש טרם עלה על הקרקע, ואנחנו צריכים היינו להתארגן מבחינה בטחונית בתנאים קשים למדי.
נבחרה ועדת בטחון של שלושה: פיכמן, רענן ואני (כהן הצטרף אחרי כן), שני תפקידים ראשיים עמדו בפני הועדה:
אימון החברים שיוכלו להגן על המקום, ב - רכישת נשק, הנשק שהיה בידינו הסתכם בכמה אקדחים פרטיים וברובה ציד שקנינו ברשיון.
ורכישת נשק בימים ההם היה ענין קשה מאד, ולא רק מטעמים כספיים, אלא גם משום שכמעט אי אפשר היה להשיג אותו. משהו קיבלנו באמצעות ''ההגנה'', אבל לא יותר ממשהו, כי ישובים היו הרבה ואפשרויות של ה''הגנה'' היו מוגבלות. האפיזודה שאספר תזרוק אור באילו דרכים רכזנו נשק באותן השנים. השגנו מאי שם הלוואה למטרה זו ופיכמן ואני וחיים נתנזון מפתח תקוה נסענו לרכוש נשק בסביבת ''הביצה'' (כיום איזור התעשיה של פ''ת) אצל בדואי אחד. זוכרני שאותה נסיעה היתה רוויה כמה פחדים: פחדנו מפני השלטונות, פחדנו שהערבי שאצלו נקנה את הנשק ילשין עלינו בפני השלטונות, פחדנו לבוא עם כסף למאהל של בדואים שמא ישדדו מאתנו א הכסף ובכל זאת נסענו.
ב - 9 בערב ירדנו מהכביש והתקדמנו ברגל לכיוונו של המאהל. סביבנו חושך מצרים, פתאום התחילו כלבים נובחים, חיים השמיע שריקה - זה היה הסימן המוסכם - יצא בדואי והביא אותנו לתוך האוהל. שם ישב עוד בדואי. התשיבנו, כיבדונו בקהווה, שוחחנו על דא ועל הא עד שהגענו לתכלית. הבדואי שלח את אשתו וכעבור שעה חזרה עם שני רובים צרפתיים. (אחד היה עם טלאי של נחושת היה אצלינו עד לזמן האחרון). בדקנו את הרובים מכל הצדדים ופסלנו אחד. הביאו עוד שניים, ובסופו של דבר, אחר משא ומתן ארוך ומייגע, רכשנו שני רובים, ב - 12 בלילה, בדרכים עקלקלות, בחולות, הבאנו את ה''סחורה'' לצופית.

אפיזודה מחויכת
עם פרוץ המאורעות ב - 1936 היה הכרח להגביר את השמירה, באסיפה סוערת הוחלט לשמור רק מסביב לבתים, בהתחלה שמרנו כל אחד לילה לילה. הגענו לפיסת כוחות, אז נוסד ''כופר הישוב'' ושלחו לנו אנשים שיעזרו לנו בשמירה.
הייתי מפקד כיתה פל''מ והיינו ישנים בביו של אהרוני, מוכנים לכל מקרה של התנפלות. ברל גלידנר שמר באותו לילה בעמדה שעל יד ביתו של אהרוני, ב - 12 בא הוא פתאום, העיר ואתי והודיע לי שבפרדס גודעים עצים. אני יוצא החוצה ומקשיב נכון, אני שומע כאילו מקצצים בגרזן צ'וק... צ'וק... אני מעיר את החבר'ה ואומר להם שיתכוננו ליציאה (זאת היציאה הראשונה מחוץ לשטח), ערכנו את הנשק, העברתי ידיעה לעמדות שאנחנו יוצאים לתוך הפרדס, הלכנו לפי כל כללי הטקטיקה, בשקט, אני לפנים וכולם אחרי, נכנסנו לפרדס, הלכנו לאט, צעד אחרי צעד, עד שהגענו לפרסו של בק. שם היה ברז מהברזים הישנים ותחת לחץ חזק של המים נפתח מעצמו. המנוע עבד והברז העביר מים והקים רעש. צ'ק צ'ק. מרחוק נדמה היה כאילו מקצצים בגרזן. ניגשתי למקום ופרצתי בצחוק, החברה לא ידעו מה קרה, חשבו שהותקפתי בהיסטריה. סגרתי את הברז והקיצוץ נפסק.

תגבור מערכת השמירה
כנאמר, החלטנו קודם לשמור רק בין בתי המושב ובמקרה של התנפלות לתת לאויב להתקרב עד לכפר ומכאן לקדם את פניו באש.
אנשי ''ההגנה'' התנגדו לכך ועמם עמם: מצד קלמניה עמדו עצים ממזרח לפרדס שלנו, רק פינה אחת - אדמת נג'אר היתה פתוחה, והיה חשש שעם השמירה תהיה רק בפנים המושב לא נוכל לעצור התפרצות האויב. משום כך דרשו אנשי ''ההגנה'' להרחיק את השמירה מחוץ לגדר. היתה אסיפה סוערת ונשמעו דעות בעד ונגד.בעיקר התנגדו הבחורות ליציאה מחוץ לגדר. בכל זאת גבר ההגיון והוחלט לצאת. אלא לשמירה כזאת דרוש היה יותר אימון מזה שהיה לשומרים שישבו בתוך עמדות המושב. נוסף לכך היה צורך ביותר עמדות, ביותר אנשים. במפקדי עמדות, דרכי קשר וכיוצא באלה, לאימון האנשים צריך היה מדריכים. חברים אחדים שעברו קורס של מ''כ הוטל עליהם להעביר קורס מרוכז של מפקדי עמדות, והם צריכים היו לאמן את אנשיהם בעמדות. במבצע זה קיבלנו סיוע מכמה נוטרים שעזרו לנו לאמן את האנשים.
העמדות מחוץ למושב היו: עמדה אחת ע''י הברכה, עמדה יותר רחוקה לצד צפון היתה בשטח של קולובסקי, אחר כך היתה עמדה על יד הבאר הישנה ועמדת שפר שהתקיימה כל הזמן. בין עמדת שפר ובין עמדת הבאר היתה עמדת ביניים, מיועדת למקרה של שעת חירום.

בעית הסליקים
אחת הבעיות שהטרידה אותנו היו הסליקים, צריך היה להחביא את הנשק כך שנוכל לקחת אותו מיד בשעת הצורך. הבית הראשון בו אוכסן הנשק היה ביתו של אהרוני, הבית השני היה של שפר. גם בקצה המגרש היה סליק, בכל אחד מהסליקים החבאנו כלים אחדים.
אחרי ''השבת השחורה'' התחילה הרדיפה אחרי מטה הפלמ''ח. מטוה הפלמ''ח היה נודד ממקום למקום. הייתי אז מפקד האזור, באו אלי מהמטה והטילו עלי להיות המקשר בין מטה הפלמח שישב בעוגן כפלוגת עבודה, הייתי היחידי שידעתי מקומו ואם מישהו צריך היה למטה היה בא אלי ומוסר לי את הסיסמא. הייתי משאיר אותו ע''י בית העם ואני יצאתי אל המטה ומביא לו את הענין. אם היה צורך היה איש המטה בא לבית העם לראות את האיש. מלבדי לא ידע בסביבה מה טיבה של אותה פלוגת עבודה בעוגן.

מרדכי גולדגוט עמ' 162- 163
עוד לא גמרו את הבתים וייסדנו את סניף ההגנה בצופית, לא כל חברי המושב היו חברים בהגנה, החברות התחלו לגלות פעילות עם התחלת המאורעות בשנת 1936 . בהיותנו עוד בכפר סבא אירגנה אותנו ההגנה המקומית בקבוצות אימונים. ראשית הלימוד היה פירוק אקדח והרכבתו מחדש.
לפני העלייה על הקרקע, באחת האסיפות נבחרה ועדת הבטחון שבראשה עמד יהושע פיכמן ז''ל. באותה אסיפה, ע''פ הצעת פיכמן, הוחלט ששלושה בתים ייבנו עם גגות שטוחים מבטון לצרכי בטחון, שלושת הבתים היו של לוי פקמן, של זכריה ושל גובר.
כאן הועמדנו בפני בעיה: שלושת גגות הבטון ייקרו את בניית הבתים והחברה סרבה לשאת בהוצאה נוספת זו, פתרנו את הבעיה ע''י כך שהקדשנו לזה 30 לא''י - יתרה שהיתה לאירגון בבנק הפועלים. זאת היתה התחלת ההגנה בכפר.
בהגיע העת להגרלת הבתים צפה בעיה חדשה. להגרלה התארגנו החברים זוגות זוגות. כלומר, כל שני חברים בחרו זה בזה להיות שכנים. פיכמן בתור מפקד המקום - הוסכם שהוא ייכנס לבית עם גג הבטון ללא הגרלה, אבל ביחס לשכנו שהוא בחר שצריך היה להכנס לבית השני, אף הוא ללא הגרלה, קמה סערה. רוב החברים התנגדו ליצירת תקדים שמישהו ייכנס לבית ללא הגרלה. נערכה אסיפה כללית סוערת וקשה היה לקבל החלטה. את המצב הציל רענן שבא אז מהרצליה. באסיפה הסביר שבדרך כלל משתדלים לא להבליט מקום מגוריו של המפקד דווקא בבית העמדה היא כאילו זהותו. אחרי דברי הסבר אלה הוחלט פה אחד להגריל את כל הבתים, ובשעת חירום ישמש הבית עם גג הבטון כעמדה.

צריף האימונים
עם הכניסה לבתים דרש אברהם גליניק 10-12 אנשים לקורס מפקדים, את ראשית הפיקוד למדנו ברפת של קוסובר. לימים הצטרפו אלינו גם אנשי גבעת השומר והוחלט להקים צריף בו ירוכזו פעולות ההגנה במקום. לשם הסוואה קראנו לו צריף ''הפועל'', כלומר סניף ספורטיבי של ''הפועל''. בצריף זה נתקיימו כל האימונים של האיזור עד שיום אחד שיחקו שם הילדים באש והצריף נשרף.

הקמת סליק בהליך חשאי
לילה אחד בא אלי קוסובר וקורא אותי לצאת אתו לעבודה, והשעה עשר. על שאלתי: ''מה פתאום עבודה בשעה זו?'' ענה לי: ''בוא ואל תשאל''. הביא אותי לפרדסו של רבינוביץ ז''ל. שם מצאתי כבר את דב קולודני. ''תחפרו פה בור עמוק - אמר לנו ואל תשאלו שאלות''. התחלנו לעבוד במרץ, ומדי פעם היה ניגש קוסובר ומעיר את הערותיו: ''יותר רחב, יותר עמוק''. כשגמרנו לחפור הביא אותנו למקום בו עמדה חבית כבדה, ''תעזרו לי להכניס את החבית לתוך הבור''. הכנסנו את החבית, כיסינו אותה יפה וקוסובר עמד על ידנו וב''תהילימל'' שבידו רשם בין השורות סימני אותיות - לדעת בדיוק היכן הסליק טישטשנו הכל וחזרנו הביתה. השעה היתה 12. בדרך, על יד המדגרה פגשנו קבוצת חברים אחרת. שאף הם עמדו וחפרו. ברכנו אותם לשלום והמשכנו בדרכנו.

משה כהן עמ' 163 - 164
(אחראי על מחסני הנשק במושב)
במשך כל השנים, מאז עלייתנו על הקרקע ועד להקמת המדינה הייתי המחסנאי, האחראי כל הסליקים. וזאת לדעת, סידור מחסן נשק תחת שלטון האנגלים לא היה דבר קל. נסיון לא היה לנו ועברנו משיטה לשיטה. עשינו מחסנים מצנורות, מחביות עם הברגה, עם לחץ, קיצור של דבר: המצאנו ''פטנטים'' שונים. ולא אני בלבד.
לשם קונספירציה ראינו צורך להעביר את המחסנים כל פעם למקום אחר, שכן אם נפל חשש שיותר מדי אנשים יודעים מקומו של המחסן, העברנו אותו למקום חדש.

בצופית היה גם סליק מרכזי של האיזור כולו. אנחנו היינו מקבלים גם מחסני נשק מבחוץ לניקוי, כל מחסן כזה היה בא אלי ואני וסטולר מרמת הכובש דאגנו לאנשים נאמנים שידעו את העבודה, ולילות שלמים עשינו במלאכה זו. בדרך כלל היו האנשים עושים את העבודה ואנחנו שומרים בחוץ שלא תשלוט בהם עינא בישא. כיום מותר לגלות: נהגתי לקחת מעשר מכל מחסן כזה למלאי הנשק שלנו.

קיבלנו רובים פולניים חדשים ולא ידענו איך לשמור עליהם. בתחילה מרחנו אותם בווזלין ושמן, והרובים העלו חלודה. ניגבנו אותם היטב וניסינו עם הווזלין לבד וגם זה לא הועיל. עד שלבסוף גלינו שהשיטה הטובה ביותר היא לנקות את הרובה, להשאיר אותו יבש ולסגור אותו הרמטית בחבית.

כשהתחילו החיפושים של האנגלים אחרי הסליקים, מסרו לנו כי האנגלים משתמשים במגנט המגלה את הנשק בעומק של שני מטר. ראינו הכרח לשנות את שיטת המחסנים. הוצאנו את הנשק מן המחסנים הקבועים והחבאנו אותם בקרבת צנורות המים, וכן פיזרנו גרוטאות ברזל בקרבת המחסן. הוצאנו את החביות וקברנו אותן בעומק של שני מטר מתחת לאדמה. את החביות מרחנו בזפת - סגולה נגד חלודה, אח''כ התברר כי הזפת יעילה לא רק נגד חדירת לחות אלא היא גם מבודדת את החבית לגבי המגנט.
בעבודה זו עסק גם קוסובר וגולדגוט, הילמן ושיקאלע פומרנץ. תפקיד מיוחד מילא סוסו של שיקאלה, בעזרתו העברנו את החביות ממקום למקום.

שלמה קוסובר עמ' 165 - 166
השנה 1936. באיזור אורגנה קבוצת נוטרים נודדת בשיתוף עם המשטרה היינו ששה נוטרים, והאוטו של פינטוב מתל-אשר שימש לנו לצורכי תחבורה. האחראי עלינו היה יוסף ברנדיס - שוטר ממשטרת תל-מונד. היינו עורכים סיורי לילה ומבקרים בכל ישובי הסביבה.

תופעה אופיינית לאותה תקופה היה היחס המסויג אלינו מפאת הישובים. היחס היה בחינת כבדהו וחשדהו משום היותנו קבוצה משטרתית. לילה אחד יצאנו לסיור הגענו לצופית השער היה סגור דפקנו. בא טוביה רבינוביץ ז''ל, אמרנו לו שאנחנו רוצים לבקר בפרדסי ''חרות'', שיפתח לנו ויתן לעבור. ''אני הולך להביא את המפתחות'' ענה והלך. חלפו 10 דקות, רבע שעה ולא חזר. יוסף ברנדיס, בתוקף היותו שוטר, אמר לנו לפרוץ את השער. כחבר המושב ידעתי שהשער אינו נעול והוא רק קשור. ניגשתי, פתחתי את הקשר, נכנסנו ונסענו ישר ל''חרות''. על יד בית אהרוני עמד משה גרייבר בשמירה. כשראה אותנו, במקום לאיים עלינו ברובה ולדרוש שנעצור ונזדהה, החל לנענע בידיים ולמלמל: לעמוד, לעמוד. ברנדיס רגז וצעק: סע הלאה! נסענו ל''חרות'', ערכנו סיור, הכל היה בסדר. בינתיים קמה בצופית בהלה. מפה לאוזן נמסר שנכנס טכסי ולא עצר. אנו נוסעים בחזרה, כל המושב ער, ביניהם גם אשתי. התחבאתי באוטו וביקשתי את חברי שלא יגידו כלום. כי בבית אמרתי לה שאני ישן במושב והלילה אין יוצאים כלל. האוטו נעצר. אנשי צופית באו בטענות אלי . ברנדיס נזף בהם שאין הם שומרים כראוי ו''התקרית'' חוסלה.

אותו יום שטוביה רבינוביץ נהרג היתה תנועת כנופיה בסביבה. באו חיילים אנגליים ואנחנו יצאנו אתם. אותנו, את הנוטרים, השאיר הצבא בעמדות והם התקדמו בשדה. לא מצאנו שום דבר, כשהאנגלים עזבו את המקום נכנסנו ל''חרות'', שתינו בירה אכלנו משהו וחזרנו לתל-אביב. רק הגענו לעיר ובאו לקרוא לנו. קרה האסון עם טוביה. הוא הלך אל מול העמדה והשומר ירה. טוביה נפגע. לקחנו אותו אל בית החולים ובדרך יצאה נשמתו.

לילה אחד שמרתי עם יוסקה אברמזון. לפי הנוהג היה אחד נח (מנמנם). יוסקה ישן כמה שישן והתעורר. היה ליל קיץ וכבר החל להאיר. שאלתי אותו אם אינו רוצה לישון יותר. ''לא, מספק לי'' - ענה.סידרתי את הפרבלום ושכבתי. מיד נרדמתי. פתאום חש אני בעיטה בישבן, וקול קורא ''מה זה? ישנים?!'' הילמן בא לביקורת ומצא את שנינו ישנים. ובמקום להעיר את אברמזון העיר אותי.

פעם קנינו שתי תת-מקלעים. צריכים היינו לקבל את ה''סחורה'' בכפר מל''ל, לקחתי את הנהג משה ממגדלור (מגדיאל ?) ואמרתי לו: יש לי 2 חבילות לצופית, סע ישר דרך הפרדסים, הוא לא פחד ונסע דרך כפר סבא. רק הגענו למרכז המושבה והשיג אותנו טנדר משטרתי. מעט נבוך ולא ידע מה לעשות, אמרתי: המשך, ונסענו עם ליווי משטרתי, בקרן המפנה פנו הם לעבר תל אביב ואנחנו לצופית.

יהושע פומרנץ (שיקאלע) עמ' 166 - 168
תקרית תנועה חשודה וירי באויר
בשדה ורבורג של היום היה מחנה בדואים. בעמדי בשמירה בלילה שמעתי פתאום אנשים מדברים, אני מקשיב, מדברים ערבית. אני קורא: ''מי שם'' ''מן הדא''? אין תשובה. מה לעשות? יש לי רובה קנדי, ''ליגלי'', עם כדורים. אני מחליט, אוציא כדור ואירה פעם אחת. אני יורה, פיכמן בא בריצה: מה קרה? אני מסביר לו ששמעתי מדברים ערבית. הוא רגז עלי, האם אינך יודע שאצל גרדינגר (קלמניה) שומרים ערבים? לא היתה לך רשות לירות. אני לוקח ממך את הרובה.
''תקח את הרובה אלך הביתה''.
''מחר תעמוד למשפט''.
כל הלילה הרהרתי בדבר, התכוננתי למשפט.
בבוקר בא אלינו ברוך ראב (מנהל העבודה בקלמניה) וטען שהשומרים מתאוננים שירו עליהם. הסברנו לו שקראו אליהם והם לא ענו. משום כך ירו באויר.
זאת היתה הזדמנות לדרוש מראב לפטר את שומריו הערבים.
זמן מה לאחר שפוטרו, הציתו אותם שומרים את הגורן בקלמניה, אז נתקבלו שומרים עברים ומשפט נגדי לא התקיים.

חיפוש אחר נשק והסליק שכמעט התגלה
יום אחד בא אלי משה כהן ומסר לי את ההחלטה שבמגרשי צריך להיות הסליק המקומי. הקימו צריף קטן ששימש מרכז לפעולה הבטחונית של המושב. כלפי חוץ הוסווה הצריף ולבש צורה של אורווה. עמד בו חמור. כשהחלו בארץ החיפושים אחרי נשק, באו לערוך חיפוש גם במושב. נכנסו דרך החצר של סורוקה, עברו דרך מליס לקולודני והקצין ניגש עד לפתחו של הצריף, עמד והסתכל בחמור, בפנים היה הסליק, פתוח, מכוסה רק מלמעלה, היו שם רובים פולניים, מרגמה, כדורים ורימונים, עמדתי בפינה ועקבתי אחרי החיפוש, מוכן כל רגע להסתלק. האנגלי הציץ, הניע בביטול את ראשו והסתלק.

גרתי אצל חיה אהרוני בחדר הקטן למעלה. בחדר עמדה ספה. לא התענינתי מה נמצא מתחת לספה.הצצתי פעם וראיתי מזוודה והדבר לא עורר את תשומת לבי. הייתי קם בבוקר, הולך לעבודה ולא ידעתי דבר. לימים התחלתי לבוא בשעות הצהריים הבייתה, יום אחד אומרת לי חיה: יש לי מה לדבר אתך, וסיפרה לי (כמובן בידיעת מפקד הגוש)כי בחדרי נמצא משדר חשאי ובשתיים בצהריים באים לשדר. דע והיה מוכן לכך - סיימה את סיפורה. הדבר נמשך כחצי שנה. יום יום היו באים 3 איש - בחור ושתי בחורות. והיו משדרים בעברית, אנגלית וערבית. לא תמיד הייתי בבית בזמן השידור, אבל חיה אהרוני עמדה על המשמר בעירנות, בשלוות נפש ובקור-רוח להפליא.
איש במושב לא ידע על קיום התחנה אצלנו. לא אחת הזדמנתי לבית שכן בזמן ששמעו חדשות ומיד לאחר מכן האזינו ל''קול ישראל'', קול המרי העברי, החברים היו מתפלאים ואומרים: ''שומעים כ''כ טוב,. ואני מחייך לעצמי. בזמן שהיו חיפושי נשק במושב, באו האנגלים לבית אהרוני. חיה קיבלה אותם בסבר פנים. כיבדה אותם בשתיה, שוחחה אתם בקור-רוח ובמתינות כאילו לא היה כל דבר חשוב בבית.
יום אחד התקלקל הרדיו בבית. הביאו יהודי שיתקן את הרדיו. הוא נכנס רואה אנטנה,מסתכל ושואל: ''איזו אנטנה זאת''? - ''של רדיו'' - עונים. ''לא, זה לא של הרדיו'', סיפרתי לו סיפור שלבעלי הבית בן בקיבוץ, והוא אוהב להתעסק ברדיו ולסדר כל מיני ''קונצים'', עד היום אינני יודע אם היהודי האמין לדברי או לא.

התחילו לבנות את ''בית ברל''. רפאל בן משה היה שם השומר. תפקידו היה להשגיח על הנעשה בסביבה. קרה מקרה עם רפאל והוא עזב את השמירה ואני באתי במקומו, יום אחד אני רואה ערבי עם עדר, משוטט בגבול השטח. זה היה ב -1947 והיחסים עם הערבים מתוחים מאד. לא רצוי היה שערבי יסתובב על ידנו, נגשתי אליו ואמרתי לו: מוטב שלא תסתובב פה, הי חמומי המוח שבתוכנו עלולים לפגוע בך. הערבי אסף את העדר והתרחק.
היו שם שני פרדסים של ערבים וביניהם שטח בור, יום אחד אני מסתכל במשקפת ורואה את הערבי בעל העדר עובר את השטח כמו בקפיצות בשעת תמרון אש. עובר את השטח, מרים את היד, ומן הפרדס יוצאים כ-20 ערבים, עם נשק, פזורים בשרשרת. ב-קלמניה חנה הצבא. הזעקנו אותו ועקבנו אחרי התמרונים של הערבים, שבאו להפגין את כוחם ונשקם בפני היהודים. מאוחר יותר בימי מלחמת השחרור, היתה לנו עמדה בתוך החורשה, מתוכה היינו יוצאים לפעולות ממושכות.

רחל שפר עמ' 168
ליל יריות, כרגיל, בא הצבא אחרי היריות לראות מה המצב, החיילים האנגלים שחנו בקלמניה היו מבקרים אותנו לעתים קרובות. כי דברנו אתם אנגלית וקבלנו אותם באדיבות. ע''י הבית היתה עמדה ובתוכה רובים בלתי- ליגאליים. ידעתי שאחרי היריות יבואו החיילים. צריך היה להוציא בחפזון את הרובים ולהחביא אותם. שני רובים הטמנתי בתוך ארון הספרים, שניים זרקתי לתוך הירק שזרענו לעופות, ושניים החבאתי בתוך התלתן שהיה לנו למטה במגרש, בקושי הספקתי לסלק את ''הסחורה הטרפה'' והחיילים האגלים כבר ישבו בחדר. לבשתי מעטה של קור רוח וטיפלתי באורחים כאילו לא קרה מאומה. האנגלים ישבו שעה ארוכה, שתו ואכלו, שוחחנו על דא ועל הא. על המצב בארץ, נפרדנו בחביבות וחזרו לקלמניה, כשראיתי אותם בדרך חזרה נגולה אבן מלבי.

זהבה אהרוני - עמ' 169-170
הייתי חברה צעירה בקיבוץ השכן שרק הגיעה ארצה. למותר לומר שלא ידעתי להשתמש בנשק. יום אחד הודיעו לי שמקבלים בחורות להגנה. כמובן שלא את כולן, רק את נבחרות. זכיתי ונמניתי עם 10 הנבחרות. הייתי נרגשת מאוד. בקיבוץ לקחו אותנו לצריף, שהיה שרוי בחושך. הכניסו אותנו אחת אחת והשביעו אותנו. הלב, חרד ודפק, הדבר נראה חמור וקדוש.
לקחו אותנו לאימונים במושב צופית. הגענו לצריף המפורסם.התחלנו להתאמן. פיכמן היה המדריך. בחור גבה קומה רציני, מעורר כבוד. אח''כ סידרו אותנו לשמירה, תוך השעור היה מדי פעם יוצא אחד לשמור כשהגיע תורי לצאת לשמירה, עבר רטט בגופי. פתאום הבחנתי בצעדים. חזרתי לצריף ואמרתי לפיכמן שמישהו מסתובב בחוץ. הוא הרגיע אותי. ''אל תפחדי, הכל בסדר''. לא הכרתי את המושב ולא ידעתי שכל החברים יודעים על הנעשה בצריף הזה. חשבתי שזה סודי בהחלט ורק אנחנו אנשי ההגנה יודעים מה שנעשה בו.

כעבור זמן מה הייתי לחברה במושב. פרצו המאורעות אנחנו הבחורות, למדנו איתות ולילה לילה היינו עולות על הבריכה ששימשה עמדת איתות להתקשרות עם רמת-הכובש. עמדת האיתות שלנו היתה חוליה חשובה במערכת הפיקוד בשרון. רמת הכובש היתה מנותקת, אנשי הכנופיות היו מתקיפים אותה לילה לילה, רק תחנת האיתות שלנו קיימה את הקשר בין הרמה לבין המרכז ברעננה, הבריכה שלנו היתה העמדה היחידה בסביבה שהיה לה קשר עם שתי התחנות. היה לנו סדר פעולה קבוע. לילה, לילה, בתחילת הערב, עלינו על הבריכה כל קבוצת האיתות, הייתי שם עד 12 , בביתנו התקיים חילוף המשמרות וגם סליק היה בו, וכשאהרונצ'יק היה בתפקיד הייתי אני מחלקת את הנשק ליוצאים לשמירה.

לילה אחד חילקתי את הנשק לחברים והם יצאו לשמירה. חבר קיבוץ אחד אחר קצת. נתתי לו רובה והוא החל מטפל בו. פתאום נפלטה יריה, חשמל טרם היה במושב ובחדר דלקה עששית קטנה. מהדף האוירש ל היריה כבתה העששית. הבחור שלא היה בטוח שלא פגע בי נחרד כל כך שכמעט והוכה בהלם, גמגם ולא היה מסוגל להוציא מלה, קראתי לו: שמואל, מה אתך? אני חיה, לא קרה לי מאומה, בקושי נרגע.

כך בילינו את הלילות בשנת 1936. החברים יצאו לשמירה ואנחנו הבחורות היינו עסוקות בקשר איתות, בעזרה ראשונה וגם מביאות לעמדה תה וכריכים.
בבית אהרוני ובבית שפר דלקה תמיד הפתיליה ועליה קומקום גדול עם מים רותחים. החברים התורנים היו נכנסים מדי פעם להתחמם בכוס תה, להחליף מילה ושוב לצאת לשמירה.

אהרון אהרוני (אהרוןנצ'יק): עמ' 170-171
כשהגרילו את המגרשים של ''חרות'' יצא המגרש שלי בקצה. מתוך ידיעת המציאות בארץ וכחבר בהגנה סידרתי לי ''סליק'' בבית, לפי שבניתי בעצמי, לא היו לי בעיות בביצוע, אם כי הגישה אל הסליק לא היתה נוחה ביותר, הסליק עמד ריק עד למאורעות 1936 בעת שביתנו הפך למרכז. בו הוחזק הנשק וממנו היו יוצאים לשמירה. תפקידי היה חלוקת הנשק לאנשים.
עבדתי ב''חרות'' וידעתי שירמיהו שומר יחידי, הצעתי את עצמי לבוא לעזרתו ולשמור אתו, בלילות הייתי הולך ל''חרות'' עם אקדח טעון וכדור בקנה, הידיים מושטות קדימה, מוכן להגיב על כל הפתעה. רב היה המתח בו היינו בימים ההם, תארתי לי שתחת כל שיח יושב ערבי ואורב לי
לא יתכן לדבר על עניני הטחון בצופית מבלי להזכיר את אמי חיה אהרוני. בענייני הבטחון היתה לאמא גישה מיוחדת. כשהייתי הולך בלילות, ל''חרות'', ואז חשבנו כולנו שזו הליכה לקראת סכנת מות, מעולם לא אמרה מילה, היא קיבלה את הדבר בהבנה מלאה.
כאמור, שימש ביתנו מקום ריכוז ליציאה לשמירה. דאגתה של אמא לחבר היוצא לשמירה, החרדה ליוצא והטיפול בחוזר וכוס התה החם שהיתה מוכנה, הפכו שם דבר במושב.
מאוחר יותר, כאשר בביתנו נמצאה תחנת השידור של ההגנה, הייתי מחוץ לבית, אמא ידעה לשמור סוד, ואף לא סיפרה דבר על התחנה. דרוכה היתה וידעה את הסיכון שבדבר, אך לא נרתעה, היא ידעה לעמוד על המשמר, בשקט, בקור רוח, היתה מוכנה לקדם כל סיכון.

יוסף שפר עמ' 171
אותו יום שמר ב''חרות'' ירמיהו בלילה ואני שמרתי על העובדים ביום. לפני הצהריים עברה בקרבת המקום שיירת גמלים ומתוכה נשלחו כמה יריות על האנשים שלנו שעבדו בפרדס. השבנו אש. מיד התחילו לירות מן החורשה אל הפרדס ואנשי השמירה ברחו לכיוון החורשה. שלחתי אחד החברים לקלמניה הודיע על המקרה למפקד הפלוגה הבריטית שחנתה שם. באה כיתת חיילים עם משוריין. על השאלה מאין יורים, הצבעתי על החורשה, מרחוק לא ראו איש. אמר המפקד: בוא נעבור לשם ונראה, עברנו את הגדר. בוא, אמר לי המפקד, לך אתה בראש ואנחנו נגן עליך, הלכנו ולא מצאנו איש. בין כה וכה הספיקו הערבים בחורשה להמלט.

עמד קלינסקי בעמדה של שפר ולאזניו הגיעה תנועה חשודה, על ההכרזה ''מי שם'' אני יורה'' איש לא ענה, הדבר נראה חשוד מד בעיניו, צעק אחת, שתים , שלוש וירה...נתברר שירה אל החמור. החמור כנראה לא ידע שצריך להזדהות...

לבנדיגר עמ' 171
גורלם של שני חברים
נוביק היה חבר בארגון שלנו. לימים התחיל לעבוד בגן השרון והתידד עם עזרא דנון. עזרא הזמין אותו לעבור לחדרה לנטיעת פרדס ''מרץ''.
טוביה רבינוביץ היה חבר בארגון גן חיים. מששמע שנוביק עובר לחדרה גמר אתו שיעבירלו זכותו להתיישב בצופית. נוביק התיישב בעין עירון וטוביה בא אלינו. בשניהם פגע הגורל, שניהם נפלו במאורעות.

בימי מלחמת העצמאות יצאתי יום אחד לפרדס להשקות. פתאום אני רואה ערבי במרחק של 3 - 4 עצים. אני עומד עם הטוריה.
שנינו לבדנו בפרדס. מה לעשות? גם הערבי נבהל ונשאר עומד על מקומו מבלי לזוז. בן רגע זינקתי אליו והתחלתי סוחב אותו. התחלנו להאבק, שנינו נפלנו לתוך התעלה והמים זורמים בה. הרגשתי שהוא מנסה לדחוף את ראשי לתוך המים. גברתי עליו והוצאתי אותו לדרך, סו''ס הצליח להשמט מידי ונעלם.

שמחה פיש עמ' 172
ניצלתי זכותי כנוטר לשאת נשק כדי להעביר נשק בלתי ליגאלי למקומות שונים ומרוחקים, להעברת כמויות גדולות יותר השתמשתי בחביות של נפט. הייתי חותך את החבית סביב אחד החישוקים, מוריד וו דרך פי הפקק למקום הברז, שהיה מתברג כך שהחבית נראתה שלמה, ''מלאה'' נפט, וכך העברנו אותה למקום המיועד.

יום אחד הופיע אצלי ברנש, מלובש כערבי-סורי, משופם, מזוקן, ועמו אוטו חביות ומטלטלין. נתן לי רמז והבנתי מטרת בואו התישבתי על ידו באוטו ונסענו אל הפרדסים, הורדנו את המטלטלין ונגלו לעיני ארגזים יפים להפליא, ובתוכם קופסאות מלאות חומר נפץ. חיש מהר ''שיחררנו'' את האוטו מה''מטען'' היקר, הופיעו עוזרים והעבודה החלה, בטנקר של בנזין, שאורכו היה ארבעה מטרים, כפרנו אותו בזפת עטפנוהו בבדי יוטה, כדי שהמגנטים לא יגלו אותו - מילאנו אותו בכל מיני כלים והורדנו אותו לבור עמוק. צריך היה לכות אותו בגובה של שלושה מטר עפר. הצרה היתה שבמשך הפעולה אסור היה לעשן. בדלית בריה לעסנו מסטיק....
יום אחד נסענו קבוצת נוטרים בליווי קצין אנגלי לטול כרם לקבלת תשלום עבור פלוגת הנוטרים שלנו. מה הופתעתי במשטרת הנפה, כאשר על הקיר מולי התנוסס דיוקני בלבוש אזרחי, כאדם שהבולשת מחפשת אותו כחשוד בהברחת נשק. מזלי היה שהייתי לבשו במדי הנוטרות ולא השגיחו בי. הצלחנו גם לקבל את התשלום וגם להסתלק מהר מלוע הארי ולהגיע בשלום הביתה.