צופית

מאת אפרים אברמסון

אפרים אברמסון גדל במושב ולימים הקים משפחה והמשיך להיות דור שני בין חקלאי המושב ולהתפרנס מהחקלאות. לקראת חג השבעים למושב, נענה ליוזמה והעלה את זכרונותיו בכתב.

הורי, יוסף ואסתר אברמסון היו ממייסדי מושב צופית.

התיישבנו במושב בערך בחודש ספטמבר 1933 לאחר שעמי ז''ל, אחי, נולד ואני בן שלוש וחצי שנים.

אני זוכר תמונות מקוטעות מהאירוע הזה, את הריהוט המועט שהועמס על המשאית: מיטות ברזל של הורים ומיטת ברזל קטנה בשבילי; ארון סטנדרטי גבוה וצר שבאחת משתי דלתותיו הייתה מראה גדולה (אצל הרבה מייסדים ראיתי ארון כזה); מזנון כפול אחד רוכב על השני; שולחן כבד אליפסי ועד שולחן אוכל עם כמה כסאות; תנור קטן שחור עומד על 4 רגליים שבו אמא אפתה לחם; פרימוס; מנורות נפט; כלי אוכל ומטבח וכמובן מגהץ על גחלים.

באנו לבית קטן שכל גודלו אולי 40 מטר: 2 חדרים קטנים: אולי 4x4 מטר ומטבח בגודל 2מ' על אחד וחצי מ' שפנה לצד הצפוני - הקריר. בקיר הצפוני היה ממוקם ארון-אוויר ששימש כאילו מקרר. מרפסת פתוחה אשר במשך הזמן אבא סגר אותה כמו כולם והיא שימשה לנו כחדר אוכל וגם לבילוי ושיחות משפחתיות.

מושב צופית היה הראשון שעלה לקרקע בגוש הזה והבית שלנו עמד במקום גבוה במיוחד בקצה המערבי של המושב, היום זהו משקו של גליקמן. השטחים מסביב למושב ובמושב היו פתוחים: שום עץ, שוממים כמו ערבות הנגב. הייתי משחק בחוץ ע''י הבית ובימים שהיו עננים נהניתי לראות את הצל של הענן שט על הגבעות והמישורים הרחבים כמעט מהים עד להרים במזרח, אפשר היה לראות 360 מעלות.

עברו כמה שנים, גן-חיים ושדה-ורבורג נוסדו, הפרדסים והעצים בחצר גדלו, לולים ומחסנים ומבני ציבור ניבנו והכל השתנה.

בשנות ה- 30 וגם אחר כך עבדו הורינו גם האבא וגם האמא בעבודה פיזית קשה. אבא יצא לעבוד בפרדסים, בחוץ בדרך כלל עבודת טוריה, כדי להביא פרנסה ובשאר השעות עבד בפרדס שלו. אמא עבדה ברפת ובלול וכך בנו את משקם. מידי פעם היו יוצאים הגברים בלילה לעמדות, לשמור. המאמץ היה קשה ומעייף. אולי בגלל זה נהרג טוביה רבינוביץ בשגגה בהולכו מול עמדת השמירה. אלה היו מאורעות 36 - 39 .

כתוצאה מכך שההורים לא היו הרבה בבית ולא פנויים לנו, היינו, אנחנו הילדים רוב שעות היום לבדנו. שיחקנו במשחקים כמו הקפות, דוד, בנדורות (גולות), מחניים עוד. חיפשנו גם קצת אקשן. המצב הביטחוני השפיע עלינו להקים קבוצת נשק כמו הילדים היותר גדולים מאתנו. ההבדל בין שתי הקבוצות היה הבדל של שנתיים-שלוש. חיפשנו גרוטאות של נשק שנשארו ממלחמת העולם הראשונה, אספנו חרבות, פצצות משונות ומה לא?. אזכיר רק כי קו החזית הטורקי עבר לרוחב השרון מאחורי הגבעות, ביניהן הגבעות של צופית, העוגן וגן חיים. עמדות ושרידי נשק נשארו למכביר. היינו חבורה של 3 לייצים: חנן, ישראל ואני, ויום אחד בשוטטנו בשדות מצאנו כדור תותח ענק שלם, בין שדה ורבורג וגן חיים. הגוף שלו עשוי מברזל יציקה והקליע היה מוברג. החלטנו כמובן לקחתו לצופית, אבל איך עושים זאת? היינו בני 6 - 7 והתחלנו לגלגלו על פני האדמה, ואחרי יומיים או שלושה הבאנוהו בכבוד לחצר של ישראל (היום החצר של משפחת הדס). באחד הימים שמענו שקבוצת הנשק של הגדולים הוציאו אבק שרפה מפצצה שהיתה להם. גלגלנו את הכדור שלנו לגבעה שעל יד הבית של נחמן אבן ולא רחוק מהבית של סניטקובסקי (גוטמן היום) ועם אזמל ופטיש דפקנו כדי להוריד את הקליע. למזלנו ראנו את פיכמן המוכתר של צופית צועד מעדנות לכיוון הכביש (נדמה לי שעדיין לא היה כביש).פיכמן היה גבר גדול, סרג'נט בנוטרים, היינו מספרים עליו אגדות אבל האגדה היפה ביותר היתה, שהוא, פיכמן בא לארץ בשחייה מרוסיה... כנראה שבגיל הזה לא ידענו בדיוק מה זה ים. כשראינו אותו ברחנו, וכשהוא עלה לגבעה תפש את ראשו, הביא נוטרים, לקחו את הפצצה וצבעו באדום ושמו אותה כקישוט בפתח דלת התחנה - שהיום היא הספרייה. בלילה השני סחבנו אות ולמחרת קבלנו מכות ובזה נגמר העניין.

לכל מושבניק היה פרייבט - חמור בעל 4 רגליים שעליו היה רוכב לעבודה או מוביל משאות. בשבתות או בחגים כאשר הורינו נחו, היינו רוכבים על החמורים בשדות ובפרדסים מסביב.

נראנו כמו פלוגת פרשים, דהרנו רק בירידות, בעליות לא היה לחמורים כוח, כשהיינו מגיעים בדהרה לעיקול של שביל ובגלל זריזותו של החמור שפנה חדות, חלק מהפרשים היו מוטחים לאדמה כאילו מכונת ירייה קצרה בהם. בעונת הגשמים ניקוו 3 שלוליות מים גדולות ברחובות המושב: אחת בין רענן לקלינסקי, השניה בין לויפרמן (היום משק הדס) לבין משק ויגודסקי (לימים בן משה והיום שפירא), והשלולית הגדולה ביותר התמקמה בין משק אורי (היום אפשטיין), גינזבורג (היום זקס) - גלידנר (היום שטיין), ומכטינגר (היום שרגיאן). קראנו לשלולית זו ''הים של אורי''. בנינו קביים גבוהים מסינדות והיינו מתחרים בחציית הים ומנסים להפיל אחד את השני למים. מי שנפל חיכו לו הוריו בבית וביקשו הסבר למצבו הרטוב והמלוכלך...

מה לעשות? טלוויזיה, רדיו ואפילו חשמל לא היו אז. בשכבנו בלילה במיטה עדיין, שמענו את קולות הלילה הקסומים וזה התחיל ביללות תנים - אלפי תנים היו אז במרחב הריק של השרון. היללות התחילו מרחוק - קבוצה יותר קרובה ענתה להם וכך היללה דילגה ועברה הלאה עד שנעלמה במרחקים ופתאום התחילו החמורים לנעור - אחד היה מתחיל ועשרות חמורים אחריו. מידי פעם שמענו לגיוון, שריקות של כדורים מעל גגות הבתים והקולות הללו חזרו כמה פעמים בלילה. השכם בבוקר שמענו תזמורת אחרת, תזמורת בארות המים. היו אז הרבה בארות מים חפורות באדמה עד מי התהום. כל באר כזו היתה מונעת במנוע דיזל ששאב לא הרבה מים - כמה עשרות קובים לשעה. כל בעל באר היה שם קופסה שונה מהאחרים על האגזוז וכשהמנוע היה עובד נשמע קולו למרחקים כמו תוק תוק מתון או מהיר עם צליל מיוחד וכל בעל באר ידע לפי הקול גם ממרחק שהכל בסדר. לכל בעל באר היה את הקול האופייני לו והרבה בארות היוו תזמורת מיוחדת עם טונים שונים.

פרק ביה''ס

הלכנו לבית הספר, למדנו מה שלימדו אותנו, אבל ביה''ס של אז שונה לדעתי מביה''ס של היום. רוב המורים היו גברים, ובלי לקבוע אם זה טוב או לא. היה לנו מנהל ביה''ס מיוחד, נפתלי, שהכניס בנו לילדי הטבע את אהבת הטבע. לקח אותנו לטיולי שדה, לימד על גידולי הבר ועופות הבר ושמותיהם. הקים בחצר ביה''ס בעזרת התלמידים, פינת חי לתפארת עם כל מיני מינים וצבעים של יונים וציפורי בר. נשתלה שדרה ארוכה מסביב לחצר ביה''ס - הכל בעזרת תלמידים. היה מנהג שכל מחזור שסיים את כתה ח', כל תלמיד שתל עץ ועם השנים גדלו ונהיתה חורשה לתפארת.

עד להקמת בית העם שימש בנין ביה''ס גם להתכנסויות של החברים המייסדים מקום לאסיפות או לחוגים ואי אפשר לשכוח את חג הפסח שבו עשרות משפחות חגו ביחד את ליל הסדר.

ביה''ס נתן לנו חינוך לאומי חזק שהתבטא בשיחות, בשירים ובחגים. לדוגמה - בכניסה לבניין ביה''ס על הקיר ממול היתה תלויה תמונה גדולה של יוסף טרומפלדור עם הכובע ומדי הקצין של הצבא הרוסי - גבר מרשים. סיפורי גבורתם ונפילתם שלו ושל חבריו בי''א אדר נתן המון גאווה ולאומיות לנוער הישראלי של אז. כל תנועות הנוער החלוצי מהנוער העובד ועד בית''ר עלו כל שנה לקברם. היינו הולכים ברגל מקיבוץ איילת השחר לתל-חי או מואדי אל עמוד מטפסים לצפת ויורדים לתל-חי ונשבעים. אני חושב שהסיפור על תל-חי היה אחד הגורמים לניצחוננו במלחמת השחרור.

עברו כמה שנים, בגרנו. במקום לרכב על חמורי רכבנו על אפניים שנקנו ע''י הורינו - וכי הייתה להם ברירה?

יום אחד סיפרתי לחגי פיכמן ז''ל, שכני כי אבי, סוף סוף נתן לי כסף לאפניים. נסענו לתל אביב ובדרום תל אביב קנינו זוג אפניים. לא לקחנו בחשבון שזה יום שישי שאין בו אוטובוסים אחרי הצהריים. באין ברירה, הרכבנו אחד את השני. בירידות טסנו, במישורים עוד איך שהוא, בעליות הלכנו ברגל ולאחר כמה שעות הגענו בשלום הביתה.

כנערים רכבנו למרחקים - כמו לחוף הים בתל אביב, בחוף היה צריף בודד ירוק שקראו לו תיר. היינו משחקים במכונות המשחק והשלאגר היתה מכונה שהייתה לה עינית שכשהייתי מסתכל לתוכה ומסובב את הידית הייתי רואה סרט של צ'רלי צ'פלין.

אחרי רחיצה בים אכילת גלידה, היינו חוזרים את כל הדרך הביתה מבסוטים. למדנו ריקודים אפנתיים כמו קרקוביאק, צ'רקסיה ועוד. תתפלאו - קראנו גם ספרים בייחוד ספרי מלחמה וגבורה כמו יומניו של אלכסנדר זייד, נילי, שועלי שמשון, אחי גיבורי התהילה, במערב אין כל חדש, המבול וקוו ואדיס של סנקביץ. שרנו שירים עבריים ושירים בתרגום ובמנגינה רוסית.

בטחון

בגיל 14 התקבלנו לגדנ''ע. ההתרגשות בערב הקבלה הייתה מעל ומעבר. בחדר הקבלה ישבו 4 בחורים מבוגרים, שניים מהם הכרתי : את מיקה אברוצקי ומוניה קנטור. על השולחן היה דגל כחול לבן ועליו אקדח. על קיר החדר תלויה מפה גדולה של הים התיכון והארצות מסביב, היינו צריכים לענות על מספר שאלו ומרוב התרגשות לא ענינו נכון גם על השאלות הפשוטות כמו היכן נמצאת ארץ ישראל, במערב של הים או במזרח.

המשכנו בחי''ש וכאן עברנו אימונים צבאיים לכל דבר: בנשק שכלל רימונים למיניהם- רימון פולני, מילס ושפשוף. רובים למיניהם - צ'כי, אנגלי וקנדי וכן מקלעים כמו ברן ומקלע רקם פולני ומרגמה 2 אינטש, אימוני שדה: כתה ומחלקה, יצאנו למחנה אימונים לכמה ימים, למשל, לחוות מלצ'ט על חוף הכנרת, לא רחוק מגנוסר, מהמושבה מגדל, יצאנו למסעות ברגל לבקעת בית נטופה דרך ואדי חמם, לשפך הירדן, לכנרת, ליבניאל,ולמושבה כנרת.

במלחמת השחרור היה מושב צופית בקו החזית מול קלקליה וכפר סבא הערבית (היום שכון קפלן). רוב פרדסי המושב היו במזרח המושב. למעשה מגבול הבתים המזרחי של בתי המושב ועד קלקליה היה גוש פרדסים צפוף ומדי פעם הומטרה אש מהמזרח. בגלל התנאים הללו ביקש המושב שהנוער המבוגר לא יגויס וישתתף בהגנה על המקום.

הוקמה כיתה מוגברת מאיתנו. פיכמן היה מפקדה. כל בוקר היינו יוצאים לסריקות לאבטחת הפרדסים כדי שהפועלים והחברים יוכלו לצאת לעבוד בפחות סיכון. באחד הבקרים הותקפנו מהחורשה ומכפר סבא הערבית. רפי בן משה נפצע ברגלו מכדור. זו הייתה טבילת האש הראשונה. אנו הנוער לא הסכמנו להשאר במצב הזה, רובנו הלכנו לפלמ''ח לחטיבת יפתח. השתתפנו בקרבות בגליל במרכז ובנגב.

על שניים שנפלו

היה לי חבר, משה מונדלק. הלכנו ביחד לגן הילדים, לביה''ס ולתיכון בכפר סבא. סיפרנו אחד לשני הכל, חברים בלב ובנפש. משה התגייס לחיל הים, נפגשנו במקרה במושב באמצע המלחמה בחופשת שבת. אני זוכר שעשינו ספירת מלאי - מי נהרג, מי נפצע או קיים, הכרנו את כל מי החברה מהסביבה, מהגוש, מכפר סבא, מכפר מל''ל ומהוד השרון. מפחיד היה כמה חברה שנהרגו. כשחזרנו ביום ראשון, כל אחד למחנהו, הגענו ביחד לתל אביב, סעדנו באיזו מסעדה קטנה. משה ביקש לשלם ואמר - בפעם הבאה אתה תשלם. הגענו למוגרבי שם נפרדו דרכנו ושם ראיתיו בפעם האחרונה. בקרב על הכפר הערבי בית עפה נפל משה. הביאו את חיל הים להשתתף בקרב כדי לעצור את הצבא המצרי.

אפרים אורי היה הבן הבוגר במושב - מחזור ראשון של ביה''ס. בחור רציני בעל ערכים ומקבל אחריות. היינו קוראים לו ''אבו ג'ילדה'' כשמו של מפקד כנופיות ידוע. הוא הלך צעיר לפלמ''ח ועם חבריו הקים את קיבוץ דנגור (לימים יקרא נירים) בנגב, נלחם בקרבות המרים- מול הצבא המצרי ונפל בקרב. אני זוכר שבוקר אחד לפני הליכתנו לפלמ''ח, באה אימו, פרידה אורי וביקשה ממני שנשמור על בנה הצעיר, מנחם, אחיו של אפרים והוסיפה - אפרים הוא בחור רציני, אחראי ועליו היא סומכת והנה דווקא הוא נפל בקרב.