כתב: אלכס זומר
בתחילת שנות החמישים, אחרי מלחמת השחרור וחתימת הסכמי הנשק עם הארצות השכנות: ירדן בגדה המערבית ומצרים ברצועת עזה, חווינו תקופה קשה במושב.
אחרי ההסכמים חשבנו כי הגענו אל המנוחה ואל הנחלה ואולם המציאות הייתה שונה.
בעקבות ההסכמים פרצה מכת המסתננים, ע''פ הגדרה דאז. כך הוגדרו כנופיות ערבים חמושות, אשר חצו את קו הגבול, פשטו לשטחי מדינת ישראל והחלו בגניבת בקר ורציחות ויצרו בעיות בטחון קשות בישובים, בעיקר בישובים החקלאים.
במבט לאחור ובפרספקטיבה של מהלכים שיתרחשו לעתיד לבוא, הייתה זו חוליה ראשונה של פגיעות בחקלאים ובחקלאות. בטרם אעסוק במקומנו אנו, אני מבקש להתייחס לאירועים בישובים השכנים, השופכים אור על ממדי הבעיה.
בכפר סבא, לדוגמה, נרצח בעל הרפת הגדולה במושבה. כאשר בעל הרפת, שזיפי, שמע בלילה רעשים ליד הרפת, יצא לראות מה פשר הרעשים ונורה למוות על סף ביתו.
ברעננה החליט בעל רפת גדולה, לישון ברפת כדי לשמור על הפרות ונרצח ע''י מחבלים שחדרו לרפת בשעה שנרדם.
המקרה הטראגי ביותר אירע במושב רשפון. המסתננים חדרו לבית המשפחה, רצחו את הבעל תוך התעללות, חטפו את אשתו כדי להעבירה לגדה, גנבו גם פרות במושב וגררו את האשה והפרות לאורך כל הדרך מרשפון לגדה, כדי להוכיח לשלטונות המקומיים כי אינם עובדים בשירות ישראל.
בדרך חזרה חששו המסתננים ממארב בסביבה והשיירה התמהמהה. האשה ניצלה זאת ונמלטה. למחרת באור היום נמצאה תועה בשטח ובהלם מוחלט.
חומרת האירועים: חדירת המסתננים לישוב יהודי המרוחק מהגבול ורציחת בעל המשק גרמו לזעזעו מסוים בציבור הישראלי דאז.
היו מקרים רבים אחרים של חדירת מסתננים לרפתות אשר הסתיימו ללא פגיעה במתיישבים, כמו לדוגמה, במשק של לירמן במושב גן-חיים, בו נגנבו פרות ועז.
נוכח הידרדרות המצב הביטחוני הוציאו שירותי הביטחון הנחיות התגוננות.
משרד הביטחון מימן גם התקנת פנסי תאורה בכל הבתים במושב הוותיק כיוון שההרחבה עדיין לא הייתה קיימת, אלא בשלבי היווצרותה. ברוב הבתים נשארו הפנסים עד היום, עדות אילמת לתחושת חוסר הביטחון של אותם ימים.
בצופית הוגברה השמירה, צוותים של שני חברים ערכו פטרולים רגליים ברחובות המושב כדי לנסוך בטחון בלב תושבי המושב. היו אמנם חברים שטענו, במידה מסוימת של צדק, כי אל לנו לסכן את חיינו בעבור אי אילו פרות אשר יגנבו ממשק זה או אחר, אולם השמירה כאמור, הוגברה.
מעניין כיצד ההיסטוריה חוזרת על עצמה. שוב יוצאים פטרולים ממונעים, והפעם ברוח הזמן, לסייר במושב לצרכי בטחון, הגם שבנסיבות שונות לחלוטין.
בנסיבות הזמן דאז, ראוי להערכה, מי שהיה הממונה על משק המים, חברינו, ישראל גינזבורג, אשר חרף הסיכונים להיתקלות במסתננים חמושים בפרדסים, היה הולך מידי לילה להפעיל את בארות המים של המושב.
את משימתו זו לא נטש עד לסיום תפקידו. רואי שנזכרהו בכבוד ובהערכה על ההתמדה והנחישות.
ועכשו לזיכרונות, אתייחס רק לזיכרונות הקשורים לרחוב שבו אני גר, רחוב השדרה.
למשק ורנר לדוגמה - חדרו המסתננים פעמיים עד שסיימו לגנוב את כל הפרות.
אצל שכני, שולמן (שלו), גנבו את הפרות וחמור. כל מה שהלך על ארבע נגנב.
המסתננים היו פורצים את קיר הבלוקים החלש יחסית ודרך הפירצה היו מעבירים את הפרות וזאת כאשר דלת הרפת הכבדה, מברזל הייתה נעולה היטב.
לשכני מהצד האחר, גובר (שחר) - הייתה הרפת הגדולה בצופית, ונבנה קיר בטון צמוד לקיר הבלוקים המקורי ואכן לרפת זו לא הצליחו לחדור.
אך, כישלונם הגדול ביותר של המסתננים היה, לחדור לרפת שלנו - משק זומר.
אחרי שחרורי מהצבא הייתי בודק מידי יום את גדר החצר שלנו בגבול עם פרדס גן השרון (דרומית לצופית) הנמצא בשטח השיפוט של כפר סבא.
יום אחד גיליתי כי הגדר פרוצה לרווחה, משם היו מגיחים המסתננים לגניבת הפרות, מרחק מטרים ספורים מהרפת. תיקנתי את הפירצה בגדר להרתיע כי הפירצה אובחנה ובעל הרפת עומד הכן, ואכן כעבור שני לילות אחר חצות צלצל פעמון האזעקה ברעש גדול. היו אלה פעמונים ממודלים ישנים אשר הותקנו בתוך הבית. ראשון התעורר אבי ורץ להפסיק את האזעקה. אמרתי לו כי זו אזעקת אמת וכי המסתננים כבר ליד הרפת. הוא התרחק מהחלונות ומהדלת וחזר להרגיע את אמא .
אני יריתי באקדח שהיה טעון במחסנית מלאה והיה עלינו לפעול בזהירות ובמהירות רבה, על מנת למנוע את הוצאת הפרות מהרפת.
המסתננים הצליחו לפרוץ את מנעול דלת הרפת ולנתק את חוטי הפעמון. כיוונתי את הירי לעבר דלת הרפת וכנראה שמהירות התגובה גרמה למסתננים להימלט בטרם הספיקו לפתוח את דלת הרפת יותר לא חזרו לשם.
כעברו זמן יצאנו, אבי ואני לבדוק אם יש נזקים וראינו כי הדלת נשארה סגורה וכל הפרות במקומן.
למחרת הודענו למשטרת כפר סבא על האירוע ותוצאותיו. במשטרה ראו בכך הישג מסוים כאשר בעל הרפת גבר בכוחות עצמו על המסתננים והניסם.
נשלח סמל משטרה לבדיקת האירוע, נרשם דו''ח ולמחרת הופיעה הידיעה על כך בעיתון.
היו אמנם גם מארבים באותה עת אך אלה לא מנעו את פשיטות המסתננים. ככל שגדלה הצלחתם כך גברה תעוזתם.
מאוחר יותר נכנס לפעולה נגד המסתננים, משמר הגבול.
היה זה פרק קשה בתולדות המושב. רווי סיכונים ופחדים אשר חווינו, אנו, תושבי צופית בשנים הראשונות שלאחר קום המדינה.
