צופית

כשבאנו לכפר ונכנסנו לבתים הקטנים שהסוכנות היהודית הכינה למעננו, שררה דממה בכל. עשבי בר גבוהים עטו את השטח ובעלי חי שונים שרצו בתוכם. בזמן הראשון היינו רק שלוש משפחות חדשות שבאו להתיישב במקום הזה. 
למחרת באנו לכפר בשעות שלאחר הצהריים, בעת שהילדים ישנו, עלה בי הרצון לצאת ולהכיר את הסביבה הקרובה לבתינו. מטבעי נמשכת אני לדעת את הנעשה בקרבת ביתי. בחוץ הבחנתי בריחוק מה מהבית עצים אחדים ושיחים. שמתי   פעמי לעבר העצים והנה בהליכתי, צץ פתאום לנגד עיני איש,נכון יותר נער כן 15. גבה קומה, רזה, כהה עור.נדהמתי מאוד, הייתי בטוחה שהוא ערבי. ''נו, אמרתי בלבי---ניצלתי מידי הרוצחים הגרמנים כדי ליפול בידיו של ערבי שבוודאי יגמור אותי.'' 
באותו רגע קרב אלי הנער והתחיל מדבר אלי בערבית ובעברית נלעגת - שתי שפות בלתי מובנות לי. בקושי עמדתי על רגלי, ברכי פקו, כנראה שפני העידו על הפחד שתקף אותי והוא התחיל עוזר לי לקטוף את הצברים, לנקות אותם ולפתחם בסכין, משהתחיל להתעסק בסכין, כמעט ופרחה נשמתי...

בראותי שהבחור אינו זומם כל רע נרגעתי לאט לאט. כל הזמן היה מדבר אלי, קוטף את הצברים, מנקה אותם ומניחם בתוך הסל שהבאתי עמי. ואלי טעיתי?--התחלתי הוגה בנפשי אולי אין הוא ערבי? מתוך בליל דבריו הבנתי שהוא שומר ומתגורר במעברה שליד כפר סבא, וממעשיו הבנתי שהוא משתדל לעזור לי לקטף את הצברים. 
לאחר שמילא את סלי בפרי העסיס והמתוק, נפרדתי ממנו וחזרתי לביתי. רגועה לגמרי לא הייתי, מדי פעם הפניתי ראשי לאחור לראות אם הנער אינו רודף אחרי. אולם הוא נשאר עומד על מקומו. מסביב הכל דומם ועזוב ואים רואים נפש חיה.
משנכנסתי לביתי נשמתי לרווחה. הילדים כבר היו ערים והם נהנו מאוד מהפרי הטרי המתוק שהבאתי להם.
נזכרתי ב''סיורי'' הראשון בכפר כאשר לפני כמה ימים הלכתי עם בני הקטן לאותו ''מקום'' שבמקום צברים גדלים בו תפוחי אדמה, מה שונה המקום ! אז דומם ושומם, כעת- זרוע בתים וגינות: וילדים רבים (כן ירבו), רועשים ומשחקים וקולותיהם העליזים מהדהדים בסביבה כולה. בריחוק מה הוקמה שכונה ואנשי המקום באים והולכים. הנה באים שני תימנים והם מפזמים ניגון. קצת יותר רחוק מתנשאים שיחי בר אחדים שנותרו לפליטה. אני נגשת אליהם, קוטפת כמה צברים ונותנכת אותם לבני הקטן. הוא אוכל את הפרי הטעים ונהנה. אני נזכרת בימים הראשונים שהיו עצובים מאוד. אני זוכרת את דברי מכרינו שהזהירו אותנו לא ללכת לכפר נידח. באותם ימים  ראשונים ביקר אצלינו ידיד ובראותו את המקום השומם קרא: ''...משוגעים אתם שבאתם להתיישב בכפר נידח !'' וכן, אני זוכרת את הרגשת הפחד בסיורי הראשון לעבר שיחי הצבר, ואני אומרת לעצמי: טוב שלא פחדנו. היום יש לנו בית והרגשת בית.