צופית

1911 – 1982

בן שלמה וזיסל
משה נולד בטרוביץ פולין. הוא התחתן ועבר לעיר מז'יריץ אזור ווהלין. בשואה, כשנכנסו הגרמנים לעיר רצחו את כל בני משפחתו, את אשתו, את ילדיו, הוריו ואחיו. מאחר ועבד מחוץ לעיר גילה את הזוועה כשהגיע בערב לביתו. שם ראה מעט יהודים שנשארו לאסוף את הבגדים והחפצים של ההרוגים וביניהם את מיכלה בורשטיין.
לימים נשא אותה לאישה. הם ברחו ליערות, הסתתרו ברפת מתחת לפרות חצי שנה, בעליית גג של משטרה ובכל הזמן הזה דאג להביא אוכל ומים לשאר היהודים בקבוצה. בהמשך הצטרף לפרטיזנים ביערות.
לאחר ששרדו את זוועות השואה, משה ומיכלה התחתנו, נולדה ביתם לאה ויחד יצאו למסע לארץ ישראל. ארגון ''הבריחה'' הוביל אותם בסתר דרך מחנה פליטים ''בינדרמיכל'' באוסטריה ומשם צעדו בלילות ברגל בהרי האלפים ללא בגדים חמים וחסרי כל. הם התגנבו לרכבת והתחפשו ליוונים החוזרים לבתיהם, כך הגיעו לאיטליה. שם שהו שנתיים במחנה פליטים ''ברלטה'' על יד מילנו. כאן נולדה בתם נעמי (זיסל) ומיד עלו לארץ באניה ''קמפרדולה''.
בשנת 1949 הגיעו למחנה עולים בנתניה. בחיפוש עבודה ואוכל יצא משה יום יום רכוב על אופנים, לעבוד ב''כוורות'' בקיבוץ רמת הכובש, אז שמע שיש חלקת אדמה בצופית. האדמה היתה חלום שהתגשם - המשפחה עברה לצריף שהתחלקו בו שתי משפחות. השרותים היו בחוץ ובינתיים בנו בהרחבה את בית הקבע שכלל שני חדרים ו''חצי פרה'' שקיבלו מהסוכנות להתחלת בניית המשק. בשנת 1952 נולד הבן שמחה.
תנאי החיים היו קשים, בלילות הגיעו ''פדאיונים'' שגנבו ברפת, מלחמות, מילואים. השפה העברית היתה קשה לכן דיברו בעיקר אידיש. כדי לפרנס את המשפחה עבד עם הסוס והמחרשה בבית ברל בחמסין ובגשם. בינתיים הקים משק של עצי פרי הדר, אבוקדו, אגוזים, גויאבות, לול עופות ורפת.
הבת הבכורה לאה נפטרה בשנת 1963, בשנה זו התחילו לעבוד במזנון בבית ברל. שנים של עבודה פיזית קשה, אבל תמיד עזר לאנשים, תמך, עזר, כיבד. אהב לארח וחינך בדרך של ''אדמה לא מוכרים''. אם יש אדמה- יש אוכל.
המשפחה והאדמה היו כל עולמו.