צופית

זהבה אהרוני / עמ' 247-249

הצטרפתי למושב צופית בשנת 1936. באתי מחברה צעירה בקיבוץ שכן, בו למדתי את שמחת היצירה והעבודה, בו למדתי לבנות, להניח לבנים תוך שירה, למזג את הלמות המעדר והטורייה בפרדסי הסביבה עם מנגינות מפוחית הפה לעת ערוב היום, ולסיים את שעות הערב בהורה סוערת. והנה הביא אותי גורלי לצופית, בו מצאתי את חברי. בשבילי היה המעבר למושב משבר גדול. רק עם חלוף הזמן הבנתי כי דווקא צופית הנחילה לי את הרגשת האיכר. כאן שאפתי לתוכי את ריח האדמה, זרעתי בה ורכשתי את התחושה של אדם עובד אדמתו.
חיי דחק היו אז החיים במושב. לרשות המתיישב עמדו דונמים אחדים שטרם הניבו יבולם. וכדי לפרנס המשפחה, צריך היה החבר לעבוד כפועל שכיר, והחברה טיפלה במשק.
הטל מתנוצץ, השמש זורחת, והכל מסביב שוקק חיים: העצים הצעירים זוקפים ראשיהם, הם נהנים מהטיפול המסור של בעליהם, פריים הזהוב נראה באופק הרחוק לעתיד לבוא...
שעת דמדומים. היום חולף והאפלולית עוטפת את ההוויה. לצומח ולחי כבר סופקו צרכיהם, עולים זיקוקין עליזים בחלונות. בא הערב. ערב רגיל. אנשי המושב מתכנסים לבתיהם -לארוג מסכת חיים לאור עששית הנפט.
הימים ימי שמחה ויצירה, אך גם של סבל ואכזבה. אש המאורעות מתפשטת בכל קצות הארץ, והלילות - לילות של שמירה, לילות אפלים, אשר כל עץ נראה כצל אדם, וכל רשרוש מעורר חרדה. זכורתני, בלילות חושך הייתי רצה, מטפסת על מגדל המים. מסביב יריות, במרחקים שדות בוערים, בידינו מתקתק מכשיר האיתות, נקודה - קו - קו. בחרדה צפינו לתשובה מרמת הכובש המנותקת, כדי למסור הלאה את הנעשה אצלם למגדל ברעננה, ומשם למרכז ההגנה.
יריות רבו הדהדו בלילות ההם. תקתוקי מכשיר האיתות התמזגו עם דפיקות הלב ועם תקתוקי רז פנימיים - של אדם חדש הנרקם בקרבי... לא עלה על דעתי כל עיקר שטיפוס לילה, לילה למגדל עלול להיות כרוך בסכנה.
אך שתינו היינו אמיצות, אני ובתי הבכורה, שרקמה את חייה במעי האם. שתינו התגברנו.
שנים עברו. בנים גידלנו. ואף לבני בנים זכינו. בעברך כיום במושב, הדרכים סלולות, את הבתים מסתירים העצים עמוסי פרי ושפע הירק. לעת ערב מוארים הרחובות באורות ניאון, ובבתים-פנימה, מקשיבים לצלילים הבוקעים ממכשירי הרדיו.
נכדים, התאמינו? או אולי, זה רק ''צ'יזבת של סבתות'', שבמקום הזה, בבית הזה, היו אי פעם רק שני חדרים קטנים (בלי נוחיות), באחד התכנסה המשפחה, ובשני - כל האפרוחים הרכים שהיו מצפצפים תחת כיפת פח גדולה, מחוממת על ידי מנורת נפט. הם היו עתיד הלול. סבא היה יוצא השכם בבוקר לעבודת חוץ וסבתא נשארה בבית עם הילדים, עם הלול, עם הרפת והחצר, עם הגינה והצמחים, וידיה מלאות עבודה.
כאן תקושש זרדים, שם תעביר צינור המים משתיל לשתיל וכל זה מלבד דאגות הבית, הניקיון, הבישול והכביסה. וכאשר סבא חזר מעבודתו בחוץ, מיהר לעבודתו במשק, יצא לפרדס לטפל בעצים הצעירים בהם יסוד המשק לעתיד לבוא. עד חושך שהה שם. והנה הגענו בשעה טובה ליבולים ראשונים: מעט חלב, ביצים וירקות. גם קבלת התוצרת, גם קניות המצרכים נעשו בימים ההם בכפר-סבא. ולא קל היה ומשעשע להגיע לכפר-סבא ברגל. זיכרונות ימי הבראשית, אין הם מיוחדים לישוב זה או אחר, הן חוויות רגילות שהתנסו בהן כל האנשים שהתנחלו בימים ההם.
וכיום, יש ונפגשים חברי המושב בבית העם, והחברות - היום מאופרות במקצת, והתלבושת מעודנת יותר, ותוקפת אותך ההרגשה שהן מבקשות כאילו להחזיר לעצמן, לפחות מנה זערורית מאותו חן נעורים אשר נטמן אי פעם בקרקע העידית של ימים מפרכים...