ברל גלידנר / עמ' 217 - 218
בשנת 1921 הגעתי לארץ ופתח תקוה היתה תחנתי הראשונה. עבדתי בפרדסים יחד עם הערבים והרבה ימי בטלה נפלו בחלקי. ואילו משפחתי גדלה ולא יכולתי להרשות לעצמי להתהלך בטל. עשיתי מאמץ על-אנושי וחדרתי לכל העבודות, לרבות לטיפול עצים, שזאת היתה עבודה ''מיוחסת'' שרק בני האיכרים עסקו בה. משהתמחיתי בעבודה זו, התחילו המשגיחים להתייחס אלי ביתר הערכה ומקום עבודתי היה פחות או יותר בטוח. אלא שהצלחתי בעבודה לא סיפקה אותי. כל יום הייתי שואל לעצמי : ברל, עד מתי תכלה את כוחותיך אצל אחרים? האם זה יהיה עתידך?
בין הפועלים החקלאים בפתח תקוה התחילו אז לדבר על האירגון להתיישבות אינטנסיבית. הכרתי את גרייבר, את גולדגוט, את קרסנינסקי וחברים אחרים, מבן ראשוני האירגון והצטרפתי אליהם. האירגון הוקם ויצאנו משלחת, מבין אל המרכז החקלאי. שטחנו את דברינו בפני מנהיגי הסתדרות הפועלים החקלאית, ולצערנו לא מצאה תכניתנו אוזן קשבת. כולם התייחסו בספק ואף באירוניה לחלומותינו. אז ידעו את ההתיישבות החלוצית מיסודה של ההתיישבות בעמק ולא האמינו כי גם בשרון תתכן התיישבות חלוצית. רק הרצפלד היטה אוזן לדברינו והתייחס ברצינות לתכניתנו, והוא גם הציע לנו שנתארגן היטב והבטיח לנו את עזרתו. עד מהרה נרשמו רבים באירגוננו, אך לא כולם נשארו בו. חלק גדול מהחברים שנרשמו התאכזבו מהר בראותם שעניין ההתיישבות אינו מתקדם בקצב הראוי ועזבו אותו. אך היו גם כאלה שהאמינו באוטופיה ונשארו, ותודות להם קיים היום המושב צופית.
הרצפלד קיים את הבטחתו והתחיל לחפש למעננו שטח אדמה. הוצעו לנו הרבה מקומות - ע''י יהודיה, בסביבות ראש העין, ע''י הדר-רמתיים, אדמות אבו-קישק ואחרים. תמיד נתגלו קשיים והעיסקה לא יצאה לפועל. לבסוף הוצע שטח שהיה בידי הרופא היהודי סלור בשותפות עם ערבים, והוטל על המתווך ברנבוים מפתח תקוה לבצע את הקנייה. צפה שאלת הכסף. כידוע, הייתה מוכנה הקרן הקיימת לרכוש את הקרקע, אבל בתנאי שהמתיישבים ישתתפו במימון. מכל חבר נדרש סכום של 25 לירות. מאין ייקח כל חבר 25 לירות, שבימים ההם נחשב סכום כזה כפנטסטי בשביל פועל ששכר עבודתו היה 15 גרוש? אך אין דבר העומד בפני הרצון. לא עברו ימים מרובים ואספנו אלף לירות ומסרנו אותן לקרן הקיימת כהשתתפותנו ברכישת הקרקע. וסו''ס אחרי לחץ ויגיעה ומריטת עצבים נרכשה האדמה, היא אדמת צופית. זכיתי והייתי בין המתיישבים הראשונים של צופית. על הסבל ועל הקשיים לא אספר. העיקר שהגענו לכך שאנו חקלאים חופשיים, עומדים ברשות עצמנו.
