צופית

חיה ברונר / עמ' 264-265

זכיתי ונתברכתי בילדות מאושרת, עד היום זוכרת אני ברגשי תודה את שנות ילדותי, את אמי היקרה שאפפה אותי באהבה ומסירות אין קץ, ואת אבי היקר, ושניהם יחד ידעו ליצור בבית אוירה משפחתית חמה ספוגת אושר.
לפני עיני רוחי מבצבצות זו אחר זו תמונות יקרות שעד היום בזכרי אותן ממלאות הן אותי געגועים אין סוף.
ליל שבת - תמונה הנשנית, כל שבעה ימים. הבית שרוי באוירה של נשמה יתירה. הכל שטוף אור. השמחה שורה בכל פינה. אמא מברכת על הנרות ומקבלת את שבת המלכה בקריאת גיל: ''שבת שלום, ילדים!'' אבא בא מבית הכנסת ומקבל בסבר פנים יפות את מלאכי השלום המבקרים כל בית יהודי בליל שבת. ואני, הילדה הקטנה, חשה בעליל את מלאכי השרת והשכינה השורה בבית.
והנה היום בהיר אחד נגוז הכל כחלום. סופת המלחמה שטפה הכל ולפתע נשארתי בודדה וגלמודה בעולם אכזרי. אבי ואמי היקרים ויתר בני משפחתי מתו במיתות משונות, ואני שנשארתי בחיים, עברו עלי כל שבעת מדורי הגיהנום הנאצי. שנתיים הייתי בגיטו וילנה, שנתיים במחנה ריכוז. רק מעטים שהיו עמי החזיקו מעמד ויצאו בשלום מצפרני האויב.
רובם גוועו, מי שנרצח מידי הגרמנים ועוזריהם בני ליטא, מי שמת ממחלות איומות, מטיפוס הבטן וטיפוס הבהרות, מרעב ממש, מעבודת פרך עד אפיסת הכוחות.
עד היום אין אני יכולה להבין כיצד יכולתי לעבור כל אלה ולהשאר בחיים.
סוף סוף נסתיימה האיומה שבכל המלחמות. שרידי עמנו, האודים המוצלים מאש, רדופים ע''י כוח פנימי עזבו את ארצות הולדתם, העקובות מדם יקיריהם ופניהם מערבה. שאיפה אחת ממלאה את לבם: לתת אחת ולתמיד ספר כריתות לגולה ולהגיע למקלט בטוח בארץ המולדת. עם רבים אחרים נסחפתי גם אני אל המערב, והייתי בין הפורצים. באניה קטנה ותועה נדחסתי גם אני וקראתי תגר לאניות המלחמה הבריטיות שחסמו בימים את הדרך למולדת. בהיותי על סף הארץ נתפסה אנייתנו והצי המלכותי של השלטת בימים הוביל אותי לקפריסין. שוטרי הוד מלכותו סגרו אותי במחנה (שוב מחנה!) עד ליום הגדול בו נפתחו שערי הארץ לרווחה בפני כל יהודי הרוצה לחזור למולדתו. עם תקומת מדינת ישראל נסתיימה סו''ס פרשת נדודי וכבת חורין באתי לארצי, למכורתי. כאן הצטרפתי למשפחת עובדי האדמה, באתי למושב צופית ושיקמתי את חיי; הקימותי בית ואני שותפה נאמנה לבוני הארץ ועובדי אדמתה.