חיים זלוצקי / עמ' 224 - 225
בשנת 1921 עזבתי את עיירתי לונא שע''י גרודנא ובאתי לוורשה. צריך הייתי לקבל ויזה לארץ בתור בעל מקצוע. אך כבעל מקצוע היה עלי להראות לקונסול האנגלי כי ברשותי 50 דולר. וסכום כזה מנין אקח? היה סידור: משרד העלייה של ההסתדרות הציונית מסר לידי את הסכום הזה, ולאחר שיצאתי מהקונסול עם חתימתו על דרכוני, החזרתי את הכסף למקום ממנו לקחתיו והא שימש אחר כך הוכחה לבעל מקצוע אחר.
מוורשה נסעתי לוינה, ששם נמצא אז מרכז העלייה לארץ. בוינה התהלכנו אז מאות חלוצים וחלוצות שחיכו ליום המאושר, בו יועברו לטרייסט, ומשם יפליגו ארצה. לרוע מזלי הגעתי לוינה, זמן קצר אחרי מאורעות מאי ושערי הארץ היו סגורים ומסוגרים. חדשים אחדים ישבתי באפס מעשה, ומדי פעם הייתי מבקר בבית העלמין היהודי כדי להשתטח על קברו של חוזה מדינת היהודים.
סו''ס נפתח אשנב לעלייה והועברנו ברכבת לטרייסט. למזלנו באנו לטרייסט בדיוק בימי המסע שערך מוסוליני עם ''החלוצות השחורות'' לרומא, ואיטליה הייתה בסימן של מלחמת אזרחים. מחמת עינא בישא הוחזקנו בקסרקטין תחת משמר משטרתי כל ימי שהותנו בטרייסט.
סו''ס עלינו לאניה. הנסיעה ארכה 18 יום עד לחיפה. אין לתאר שמחתי בראותי עוד מרחוק את הרי הכרמל ואפרים, ובעלותי על חוף הארץ, קפצתי מרוב שמחה ונשקתי את אדמת המולדת. סו''ס נתגשם החלום ונמלאה התקווה להימנות על בוני המולדת ומגיניה.
משהועברתי לבית העולים, התייצבתי עוד באותו יום לפני המפקדת ''רוזה'' מפעילות ה''הגנה''. רושם מיוחד עשתה עלי העובדה שבחורה תופסת עמדה גבוהה בהגנה. בידעה שהייתי חייל בצבא הרוסי חקרה אותי על ידיעותיי בנשק. בייחוד רצתה לדעת אם אני מכיר היטב את תכונות הרובה.
ממחנה העולים עברתי לפתח-תקוה, כרבים אחרים. רכשתי לי ''קרוקודיל'' (מעדר בכינוי זה שהיה מקובל אז) ונכנסתי לתלם, כלומר לעידור בחברה טובה עם בני דודנו, הישמעאלים. כפועלים חקלאיים רבים לא ראיתי את עתידי בחיפוש עבודה בפרדסי פתח תקוה ותרתי אחרי אפשרות להגיע להתיישבות ולהגיע אי פעם אל הנחלה ולהיות חקלאי עצמאי, בלתי תלוי.
וכך, בחיפושי אחרי אירגון שאוכל להצטרף אליו, הגעתי לאירגון בפתח-תקוה, שכעבור שנים אחדות עלה על הקרקע בצופית.
לעולם לא אשכח את הסיור שערכתי יחד עם הח' מאטיס ז''ל מרעננה, בתור בא כח חברת ''יכין'' כמומחה לבדיקת האדמה המוצעת לאירגוננו.
עם בוקר יצאנו מרעננה דרך השדות לכיוון אדמת המושב, מבלי לדעת אפילו את גבולותיו. הסימן היחידי היה ה''בערגעלע'' (הגבעה) (שם חיבה של הח' פסח רובין) שהתנשא מעל למישור והואדיות, והשטח שעמד לרכישה - פס צר וארוך, עטור קוץ ודרדר וחילפה דוקרנית. המקום היה כה שומם שאף בדואים לא נראו בו. רק נחשים ותנים, עקרבים ומיני זוחלים מסוג זה - היו האוכלוסיה היחידה של אותה שממה.
בסיורנו נתקלנו מדי פעם בחפירות שנשארו עוד מימי מלחמת העולם הראשונה של הצבא הטורקי - גרמני שנלחם נגד האנגלים. נזכרתי אז במרגלים ששלח משה לתור את הארץ, אם טובה היא הארץ, אם זבת חלב ודבש היא, או שמא חס וחלילה ארץ שאוכלת את יושביה.
אע''פ שעל כל צעד ושעל נתקלנו בשממה, לא הוצאנו את דיבת הארץ לרעה, אלא להיפך. ואכן, למרות הערוצים שחצו את האדמות, השממה והפראות ששררו בכל באין נפש חיה, הושפענו לטובה מהסיור ואמרנו: כאן יקום כפר עברי! והנבואה נתקיימה.
