. משה / עמ' 231 - 232
עליתי ארצה ב- 1921. לפתח-תקוה - אם המושבות באתי ב-1927 במגמה להצטרף לאחר הארגונים שהתארגנו אז להתיישבות בבוא העת. להיות עובד חקלאי עצמאי - הייתה שאיפת רבים וגם אני ראיתי בזה מטרת חיי. בינתיים חיפשתי עבודה. לשכת העבודה בפתח-תקוה כמו ברוב במושבות הייתה חלשה ולא הצליחה לרכז את העבודה לכל דורשיה, כי איכרי המושבה העדיפו את הפועל הערבי הזול תחת הפועל היהודי. כיוון שכך נאלצו רוב הפועלים לחפש בעצמם את יום עבודתם. ערב, ערב הופיעו ''בבירז'ה'' להשיג יום עבודה, ואם יאיר המזל - עבודה לשבוע שלם. הפרדסנים ומשגיחיהם, באו אף הם ל''בירז'ה'' לבחור את הפועלים.
כרבים אחרים הייתי גם אני מבקר תמיד ב''בירז'ה'', וכשהשגתי עבודה בנטיעת פרדס חדש, או בניקוי שטח בחר, עבודה שנמשכה בדרך כלל ימים אחדים, לא היה גבול לשמחתי. אלא שכדי להיות מובטח בעבודה לזמן ממושך, היה צורך להוריד את שכר העבודה הרשמי - משבעה עשר וחצי גרוש לחמישה עשר. הבאתי את הקרבן ברצון, כי ע''י כך עבדתי שבוע שלם וקיבלתי 90 גרוש - שכר עבודה. גדולה הייתה שמחתי כאשר ביום שישי, עם גמר העבודה, אמר לי המשגיח לבוא גם למחרת השבת.
בהרגשת בטחון הלכתי לחוג את השבת בתל-אביב. בליתי את היום על שפת הים, טבלתי את בשרי במימיו ובלי דאגה בלב השתהיתי בעיר עד חצות הלילה. ביום ראשון בבוקר, יצאתי עם סלי לשוק לקנות צרכי אוכל - דג מלוח, חלבה ולחם שלם. בלב רונן, הטורייה ביד אחת והסל בשנייה, יחף, כהרבה פועלים, שמתי פעמי אל הפרדס.
כאן נועדה לי אכזבה מרה. כשנגשתי אל האיכר, הטיל בי הלה מבט זועם על חוצפתי שבאתי לעבודה מבלי להיות אצלו ערב לפני זה.
מבלי לחונן אותי על מבט נוסף, הפליט בזעם: בשבילך אין לי עבודה, לך למקום אחר.
כרעם ביום בהיר ירדה עלי הנזיפה. מיד התאוששתי וברעדה ניסיתי להסביר לו כי לא באשמתי ולא באתי אליו אתמול, כי המשגיח אמר לי ביום שישי לבוא ביום ראשון לעבודה ופשוט לא ידעתי אם נוסף לכך עוד צריך הייתי צריך להתייצב לפניו. כנראה שהסברי הוסיף שמן למדורה ובזעקה שאחריה אין מקום, לערעור, השליך בפני: כך אני רוצה! מי אני בעיניך? אני הקובע!
בצעדים כושלים התחלתי עוזב את הפרדס. אין אני יודע מה כאב לי יותר: הפסד מקום העבודה או העלבון הצורב שהתנהגותו הגסה של האיכר גרמה לי. לא יכולתי להתאפק ודמעות התחילו ניגרות בעיני.
לבי היה מר עלי, הייתי כאיש נדהם.
עוד אני הולך בשביל הפרדס לכיוון השער, ולאוזני הגיעו קריאות שאחזור. היו אלה חברי הפועלים שסידרו על לב האיכר והשפיעו עליו שיחזירני לעבודה.
התביישתי על חולשתי. בחור למעלה מבן עשרים שיבכה? אך חרף כל מאמצי לא יכולתי לעצור את הדמעות. עם ראש מורד המשכתי דרכי לשער הפרדס. אחד הפועלים רץ אחרי בכוח ממש החזירני לעבודה. קשה היה לי אותו יום. כל היום לא בא אוכל לפי, גם לא שוחחתי עם איש. כרובוט עשיתי את עבודתי, ועם חזרי לעת ערב לחדרי, הרהרתי על משכבי שעות רבות על מלחמת הקיום של פועל עברי בארץ.
עד היום, שלושים וחמש שנה לאחר מכן, בזכרי אותו יום, הריני חש על לשוני את הטעם הפגום של יום עבודה מהול בדמעות.
