נ. קושניר / עמ' 110 - 113
עברו כעשר שנים מאז דרכו בראשונה רגלי ארגון פתח-תקוה על האדמה הזאת. לאחר פרשה ארוכה של לבטים קשים - קם כפר עברי במולדת !
- - - וכשבמזרח מתחיל להלבין ואני חוזר מהגבעה משמירת הלילה וצופה את הבתים הטובלים בירק, הלולים והרפתים, הפרדסים וגני- הירקות, המוסדות הציבוריים וכו' - לוחשות שפתותי את התפילה של שחרית - '' מה טובו אהליך יעקב'' ! ומי יתן ונגיע גם לתפילת ''מזמור שיר'' ובראש וראשונה ל''מזמור שיר ליום השבת''.
א.
ידועה המהפכה, שעשינו בחיינו בעברנו לחיי עבודה, יצירה ובניין, אולם בתוך ההיאבקות הזאת לא השגחנו, ש''משהו'' חשוב מאוד אבד לנו, שנהרסה אחת ממצודות העם, אחת היצירות הנעלות של דורות, שהיתה מטהרת, מזככת ומרעננת את הנשמה ואת הגוף של האדם היהודי, וביחוד של האדם העמל, ושהיתה מגינה עליו מהתנוונות רוחנית וגופנית כאחד - נהרס יום הקדושה והמנוחה - השבת והחג !
נסתלקה הנשמה היתירה מאיתנו. את פני שבת-המלכה אין אנו מקבלים, מלאכי השרת אינם מלווים אותנו, נרות של שבת-המלכה אינם רומזים לנו באורם הצנוע והחינני ושלוות השבת אינה פורשת עלינו ועל בתינו ורחובותינו את כנפיה המרגיעות והמשקיטות...
דברי אינם מכוונים לאלה בתוכנו, אשר שוב אינם מוצאים טעם בחגים ובמועדים, ''סימן שנפשם ריקה ותוכם חול ולאלה אין תקנה'' (ביאליק). אני מתכוון לאלה, שנפשם כמהה לקדושת השבת, אלא שקשה להם להתגבר על המציאות.
והרי יודעים אנו, שבכל זאת יש ישובים עובדים השומרים על קדושת השבת והחג; וגם בכפרנו ישנם יחידים, שאינם עובדים בשבת עבודת שדה וגן, ובכל זאת המשק שלהם איננו במצב גרוע יותר משל אחרים. ברור גם כן, שהשלייה היא שמספיקים לעשות יותר בשבעה ימים מאשר בשישה בנידון זה ראוי להביא קטע מהמאמר ''העייפות'' מאת יוסף מאיר, שהופיע לפני זמן מה ב''דבר'' :
''בבית-חרושת אחד לנשק באמריקה היה נהוג יום עבודה של 10 שעות, כשהוסיפו עוד שעתיים ושלוש רבעי השעה ירדה התפוקה ב6.5%, בבית חרושת אחר הפחיתו את שעות העבודה בשבוע מ - 74.5 ל - 63,5 אחר כך ל - 59.5 ובכל פעם גדלה התפוקה''.
ברור, שאחרי יום מנוחה אפשר להמשיך בעבודה ביתר מרץ והעובדה שהנה מתקרב השבת ובאה המנוחה נותנת לו לבן אדם כוח לעבוד ביתר התמדה, גם להספיק יותר ולראות את עבודתו כברכה.
האם אין מזעזע הדבר שיש חברים, אשר אחרי כל הכוחות שהשקיעו במשקם חושבים הם על עזיבת הכפר רק לרגל עייפותם. משום שבמשך כל עשר השנים האלה עד לא היה להם אף יום של מנוחה? ואם הזנחת השבת והחג רעה בה בשבילנו המבוגרים, לא כל שכן שכלפי ילדינו יש בכך משום עיוות סוציאלי, לאומי וחברתי. אנחנו, בכל אופן רבים מאתנו, עודנו חיים בזכות אבות, עודנו זוכרים ''כך שבתא איה אתיחדת ואתפרשת מסטרא אחרא'', אבל ילדינו?! מה יודעים הם '' מרזא דשבת?!'' והרי הנימין הנפשיות הערטילאיות שלהם, הגעגועים לדבר שבקדושה, אובדים בחלל ריק ואינם מקבלים את תיקונם.
ואם תאמר - הרי יש להם חיים משלהם, וכו' אבל לאמיתו של דבר שום חגיגה או נשף אין בכוחם להחליף את השבת והחג, שהתקשרו במשך דורות רבים.
בהזדמנות זו ראוי להזכיר לטובה נסיון מוצלח אחד, שנעשה אצלינו בסידור קבלת שבת, שנמשך קרוב לשנה ועכשו משתדלים לחדשו. בכל ערבי שבת, עם שקיעת החמה, היתה ניתנת תכנית מתאימה ל-2 שעות ע''י ילדי בית-הספר (בהשתתפות המבוגרים). היתה זאת תמונה נהדרת, כשכל הילדים ורוב ההורים היו ממהרים לבית העם לקבלת-שבת. אבל מה ערכו של דבר זה, אם הרבה ילדים אחרי קבלת השבת אינם מוצאים בבית אווירה של שבת, וביחוד למחרת היום, כשההורים קמים לעבודה בחצר ובשדה כבכל ימות השבוע, ויש שמקפידים לקחת גם את הילדים אתם.
כן, עשר שנים ''עשינו את השמים ואת הארץ'' שלנו, האם לא הגיעה השעה לשבות ולהנפש יום אחד בשבוע ?!
ב.
רבים מאיתנו זוכרים עוד את ה''גזירה'' של הפריסטב ''נקי-הכפיים'', שדרש לא לשפוך את השופכין לפני הדלת, וכיוצא באלה ''גזירות'', שרק ''גוי'', שאין לו עול-תורה, ולא עול-פרנסה יכול לשים לב להם.
מירושה זו עוד לא השתחררנו כולנו, על כן מעטות מאוד הן החצרות הנקיות המסודרות בכפרינו, וגינת נוי היא בכלל יקר המציאות אצלינו. ברחובות של הרבה כפרים פורחים קוצים ודרדרים, מעטות מאוד הן שדרות העצים אצלינו, הבניינים הציבוריים בהרבה מקומות מוזנחים ואין דאגה לתיקונים, לסדר, לעצים, לגינות. ואם בית-הספר פה ושם נמצא במצב יותר טוב, הרי על המורה מנהל ללחום לחתיכת צינור או ברז וכו'. פינת חמד אחת יש בכפרינו והיא המרפאה של קופת-חולים, וכדאי שזו תשמש לנו לדוגמה, איך להחזיק בנין ציבורי בכפר.
בענין החצרות - אפשר עוד להבין לאלה, שאין להם ילדים מבוגרים (והמשק כמובן דורש את כל הזמן והכוח) וקשה להם להתמסר לקישוט וסדר, אבל במשפחות שיש להן ילדים מבוגרים, רצוי מאוד לעודד אותם לסדר ולהשגחה יתירה על גינת-נוי, שעל כן סדר ונקיון גורם חשוב הם בחינוך.
והאם יש צורך להסביר עד כמה עץ, צל, דשא, פרחים מוסיפים למנוחה ולשלוות הגוף והנפש, ועד כמה הם מוסיפים יופי לבית ולכפר כולו?! בהזנחה זו אשמים גם המוסדות. תחנת הנסיונות, למשל, שולחת כל מיני מדריכים לכל ענפי המשק - ואנו מעריכים זאת, - אבל מעולם לא נשלח מדריך לגינת-נוי, ועד הזמן האחרון, עד להופעת המדור ''גננות ונוי'' ב''השדה'', שיש לקדם אותו בברכה, אי-אפשר היה גם למצוא מאמר על נושא זה.
ג.
עובדה מעציבה היא, שאצל חברים רבים בהתיישבות בשרון וביהודה אין גינת-ירקות לאספקת צרכי הבית. יש שמתרצים את הדבר בחוסר זמן: חלק מהילדים המבוגרים נוסעים העירה ללמוד, וחלקם עוזרים במשק, מטפלים בענפים שיש לצפות להכנסה. יש גם המנמקים : חוסר קרקע... שחסרה קרקע במושבים מסוג זה - ידוע, אבל שחסרה לנו קרקע בשביל 2 ממטרות לגידול ירקות לתצרוכת עצמית - קשה קצת להבין. אלא בעלי חשבון אנו, החשבון וה''פיקחות'' אומרים כנראה, שאם מגדלים סוג מסויים של ירקות שיש לזה ביקוש טוב יותר בשוק, הרי יש להקדיש את כל השטח לסוג זה.
וכך נעשה הדבר טבעי, שבכפר עברי יש משפחות הקונות את הירקות מאת זרים. יודעים אנו היטב את הקשיים ואת האחריות הרובצת על כל בעל משק, במיוחד בסוג זה של ההתיישבות שלנו, שהרוב עוד אינו יכול לצאת מהחובות אפילו בזמן ה''פרוספריטי'', ואפשר להבין את השאיפה לנצל כל הזדמנות כדי להקל מהמעמסה הרובצת על המשק ולבסס אותו ככל האפשר, שיוכל להחזיק מעמד גם בזמנים קשים יותר, ובכל זאת נדמה לנו, שיש בזה גם צד פסיכולוגי, - אולי מתחת לסף ההכרה עוד תוססת בתוכנו אי-מנוחה והעצבנות של עם נודד, ומכאן גם התופעה הרגילה, שיש חברים הבונים, למשל, עוד לול ועוד לול בו בזמן שאין להם מחסן בשביל ההספקה והכלים המתגלגלים בחוץ.
כשאנו מתלבטים בשאלת הנוער ומחפשים דרך להשתקעותו במושב (לא נדבר כאן על התופעה המכאיבה של הורים הדוחפים את ילדיהם מהכפר ועוד מחפשים בשביל ילדיהם ''תכלית'' - כנראה לא למדו כלום מה''תכלית'' שלנו בעולם), אולי נראה גם את אחת הדרכים בזה, שעלינו לתת לנוער סגנון, ריתמוס של חיים, דוגמה של חיים נורמליים, למען ירגישו שיש עת לעבוד ועת לנוח, שהחיים בכפר הם לא כל-כך יבשים ולא כל-כך פרוזאיים; נתן להם שבת וחג, נטפח בהם אהבה ליופי שבטבע, למען יראו בכפר שלהם, במשק שלהם, גם פינת נוי ומנוחה, ולא רק עבודה מפרכת. כל אלה יעזרו בהרבה לקשור אותם לכפר ולאהוב אותו.
