גיטה גרוסמן / עמ' 265-267
כל עוד שלטו ההונגרים בקרפטו-רוס שקיבלוה במתנה מאת הגרמנים עם קריעת צ'כוסלובקיה לגזרים, עוד אפשר היה להתקיים, אם כי הסבל והגזרות רבו מיום ליום. אבל למן היום שהגרמנים השתלטו על החבל, הפכו חיי היהודים בקרפטו-רוס היפה והשלווה לגיהנום.
זה התחיל עם הטלאי הצהוב שכל יהודי חוייב לענוד לבגדו; אחריו בא הריכוז בגיטו, עד שיום אחד ניתנה פקודה שכל היהודים יתרכזו במקום אחד, כדי לבדוק כביכול אם אין הם מסתירים כסף ותכשיטים. תחת לחזור לבתינו הובלנו כולנו כצאן לקרונות בהמות, דחפו לכל קרון כ''כ הרבה אנשים עד שלא נשאר מקום לזוז או לסובב את הגוף, סגרו אותנו מבחוץ, ובצפיפות זו, ללא אוכל ומים, נסענו חמישה ימים עד שהובאנו לכיכר רחבה, מגודרת בחוטי תיל מחושמלים.
לא נתנו לנו הרבה זמן לנוח ושעה קצרה לאחר בואנו נשמעה פקודה להסתדר בשורות וללכת. פתאום צרחה היסטרית : ''האלט''! (עמוד.) פראוען, קינדער אונד אלטע - לינקס! (נשים, ילדים וזקנים לצד שמאל); יונגע פראוען - רעכטס! (נשים צעירות לצד ימין);
יונגע מענער - פארווערטס! (גברים צעירים - קדימה). תוך רגעים מספר נפרדתי ממשפחתי. רק בדרך נס ניתקה אחותי הצעירה מאמנו שנשלחה לצד שמאל והצטרפה אלי. הוכנסנו לפנים המחנה, ומפי יהודים שהיו שם מקודם שמעתי כי אנחנו באושוויץ.
באושוויץ היו כמה מחנות. אני הייתי במחנה אחד ואחותי במחנה אחר, אולם מדי פעם יכולתי לראותה מבעד לגדר שהפרידה בין שני המחנות. מכיוון שעבדתי במטבח, הצלחתי מדי פעם להסתיר כמה פרוסות לחם יבש ובגנבה מסרתי אותן לאחותי. פעם שילמתי כמעט בחיי בעד מעשה זה. זקיף נאצי תפס אותי בעת שהגשתי לאחותי דרך חוטי התיל את מנת הלחם, הוא סחב אותי משם והשליכני לתוך בור שופכין. על ארבעותי זחלתי בתוך הבור והצלחתי לצאת מתוכו פצועה ומטונפת.
שוב רוכזנו. ניתנה פקודה להתפשט כביום הוולדנו, ובשורה ערפית, ביד שמאל מורמת למעלה, צעדנו אל הרופא שבדק כל אחד מן העצורים אם כוחותיו הפיזיים יספיקו לעבוד בשביל ''עם האדונים''. הייתי בין המאושרות ועל זרועי נחרט מלווה בכאבים איומים מספר כחול. יום ולילה התאבכו לעיני ענני עשן. תחילה לא ידעתי משמעותם, עד שהסבירו לי...
יום אחד קיבלתי פקודה להתרחץ ולהתייצב עם עוד נשים. עם שמלה אחת על בשרי, מהבגדים שהופשטו מאלה שהלכו למות, ועם נעלי עץ נדחקתי לקרון, ושוב אחרי נסיעה של ימים אחדים הובאתי למחנה עבודה בשם גרליץ. לעומת אושוויץ נראה מחנה זה כגן עדן. קיבלתי חדר ואף שמיכה ואוכל מזין. בתחילה לא יכולתי להבין את פשר התמורה לטובה. עד מהרה נתברר כי נועדנו לעבוד בבית חרושת לאוירונים. כוח האדם בגרמניה הלך ודלל (זה היה כבר ב 1944) ותעשיית המלחמה הגרמנית זעקה לידים עובדות. היחס החדש אלינו נבע איפוא מהתועלת שהבאנו למאמץ המלחמתי האחרון של הרייך הנאצי. חדשים אחדים הייתי במחנה זה וכל יום יצאתי לעבודה לבית החרושת.
מיום ליום הלכו וגברו ההפצצות של חיל האויר של בנות הברית. יום אחד התכוננו הגרמנים לעזוב את המקום והציעו לנו להצטרף אליהם. הרוסים - אמרו - ישמידו אתכם. למחרת בבוקר מצאנו את המחנה ריק מגרמנים. יצאנו מן המחנה להוודע מה קרה, והנה לקראתנו מתקרבת פלוגה של חיילים רוסיים. לשמחתנו לא היה גבול. סוף סוף ניצלנו.
מחשבתי הראשונה היתה לחזור לעיר מולדתי. אולי אמצא בחיים מישהו מבני משפחתי. בדרכים לא דרכים, ברגל וברכבות, הגעתי לעיר בה נולדתי ובה חייתי את מיטב שנותי. חיפשתי בכל מקום, בכל פניה, ממשפחתי לא נשאר זכר. גדולה היתה שמחתי כאשר זמן מה לאחר מכן מצאתי בבודפסט את אחותי הצעירה, שבאושוויץ הצטרפה אלי לצד ימין. מהונגריה חזרתי לצ'כיה. הצטרפתי לקבוצת מעפילים. משם עברתי לאוסטריה, לצרפת ולבלגיה, ורק עם הכרזת המדינה זכיתי לעלות ארצה. חדשים אחדים הייתי בחדרה, ומשם עברתי עם בעלי להתיישבות בצופית.
