צופית

החמור שמצא דרכו בלי וויז.

הסיפור התרחש לפני יותר משלושים שנה לפני המצאת הוויז. 
בצופית של סוף שנות השבעים נהגנו, הילדים ובני הנוער, להרתם תמורת תשלום הוגן כמובן, ולעזור לבעלי המשקים שהיו זקוקים לידיים עובדות. 
פעם היה זה בלול של דני ברכה עת הגיע משלוח חדש של אפרוחים. 
פעם אחרת היה זה באיסוף בוטנים, קטיף מלפפונים, קטיף ומיון רוסקוס. 
באותם ימים היו הפרדסים ענף המשק הגדול ביותר וכל משק החזיק במספר דונמים של פרדס פרי הדר, בעיקר את הזנים: שמוטי ,ולנסיה, קלמנטינות ואשכוליות. 
עבודה בפרדס היתה רבה (והתמורה ביחס הפוך...): ניכוש וריסוס עשבייה, גיזום ענפים יבשים ולאחר מכן מריחת משחה מיוחדת על הענף החתוך למניעת התייבשות של הענף החשוף, טיפול בכל מערכת ההשקיה, פיזור דשנים כימיים או זבל פרות/עופות ועוד.
פעם אחת הצטרפתי לחבר שלמה ק. לעבודה בפרדס  שלו בשטח ''מיסקי'' (סמוך לרמת הכובש). כלי הרכב של שלמה היה עדיין רק חמור ועגלה. 
מצוידים בכלי עבודה הכרחיים לכל חקלאי: טוריה, מסור, מפתח צינורות, ממטרות וכיו''ב יצאנו לכיוון הפרדס.  בדרך הייתי מאזין בשקיקה לסיפורים של שלמה על הימים הראשונים במושב, כשעדיין לא היה חשמל, כיצד הישקו את הפרדסים בשיטות פרימיטיביות בתעלות השקייה וכן סיפורים על
גנבים, שמירות ועוד כהנה וכהנה מהווי המושב. 
העבודה בפרדס היתה נינוחה ומלווה בהסברים על איך, מה ומתי לעשות. 
בשלב כלשהו הודיע לי שלמה שהוא צריך ללכת בחזרה למושב, והינחה אותי באמרו שלכשאסיים את העבודה ארתום את החמור לעגלה ואחזור למושב.
(לך היום לספר לילדים שלך שבגילם נשארת לבד בפרדס ליד טירה.. . )
כשהסתיימה העבודה ניגשתי לרתום את החמור לעגלה עם הריתמה. אצל שלמה בחצר זה נראה כל כך פשוט, אבל, כל ניסיונותיי עלו בתוהו.  בשלב מסוים התייאש החמור ופשוט פתח בדהרה וברח מהפרדס, כשהוא משאיר אותי מבולבל ואובד עצות.
חזרתי למושב ברגל כשכל הדרך עוברות בי מחשבות, מה אומר לשלמה על בריחת החמור,ואולי   הוא לא ישלם לי שכר עבודה ואף ירצה לתבוע אותי על אובדן חמורו היקר. 
כשהגעתי לביתו, אבל וחפוי ראש ניגשתי לדלת ואמרתי  לשלמה בעצב: '' שלמה, אני לא יודע איך לספר לך אבל החמור שלך ברח...''. 
שלמה הביט בי ופרץ בצחוק: ''אמנם הוא רק חמור'' אמר, ''אבל את הדרך הביתה הוא זוכר בע''פ''  . ואכן במבט לעבר הרפת ראיתי את החמור הסורר מלחך עשב להנאתו כאילו כלום לא קרה דבר...