ח. פרידמן / עמ' 280-281
בעבור חבל קרפטו-רוס להונגריה נלקחו רבים מן הגברים בגיל 18-40 לטרנסילבניה, למחוז זיבנבירגן, לעבוד בתעשייה המלחמתית. יחסית היה מצבי לא רע, ואף יכולתי לבקר פעמים מספר את הורי בעיר אושהורוד ולהביא להם קצת מזון ובגדים. בסוף 1944 הגיעה אלינו השמועה שהגרמנים דורשים מההונגרים להעביר את הפועלים היהודים לגרמניה. במדי חייל הונגרי שהשגתי הצלחתי להגיע בפעם האחרונה לעיר מולדתי, אך את הורי כבר לא מצאתי בביתם. יחד עם כל היהודים הועברו לגיטו. בבוקרו של אותו יום בו הגעתי לאושהורוד, הצלחתי לחדור לגיטו ולדבר עם הורי, ניסיתי להוציא מישהו ממשפחתי והדבר לא עלה בידי. באותו יום אחרי הצהריים ניסיתי לחדור שנית לגיטו וללא הצלחה. הבאתי עמי חבילה עם צרכי אוכל וזרקתי אותה למשפחתי מעבר לגדר התיל. עוד זכיתי לראות את אמי מרימה את החבילה ודמעות בעיניה. זאת היתה הפעם האחרונה שראיתי את אמי. למחרת הוצאו כולם מן הגיטו ונשלחו לאושוויץ.
כשחזרתי לבודפסט נודע לי שמחנה העבודה עומד להתחסל ואת העובדים היהודיים יעבירו לגרמניה.
ד''ר קסטנר התערב אצל ההונגרים שלא יעבירו אותנו, אך מאמציו עלו בתוהו. הוא הצליח להמתיק את דיננו ובמקום לשלוח אותנו למחנה חיסול, הועברנו ל''זונדר לאגר'' (מחנה מיוחד) בברגן בלזן. כחמישה חדשים היינו בברגן בלזן ד''ר קסטנר עשה מאמצים רבים שיעבירו אותנו לפורטוגל, ושוב לא הצליח. דיננו נחרץ. בקרונות סגורים נשלחנו לטרזיינשטדט. כאן האיר לנו המזל וביום שהגענו לטרזיינשטדט נפל המחנה בידי הצבא האדום. אותנו שיחררו החיילים הרוסים ואת מלווינו הגרמנים חיסלו בו במקום.
הרוסים נתנו לנו להלוות אליהם. פגשנו בדרך גרמנים רבים שעם התפוררות החזית הגרמנית ברחו. אני וחברי עשינו הכל כדי לחסל אותם. כך לפחות נקמנו במשהו את מות ששת מיליון היהודים שנרצחו בידי הנאצים.
1400 קילומטר עברתי ברגל וברכב עד שהגעתי לעיר מולדתי. בלבי הבהב זיק של תקווה - אולי אמצא בחיים מישהו ממשפחתי. למזלי הגיעה באותו יום אחותי מאושוויץ, היחידה מבני משפחתי שניצלה. הגענו לפרג ואנשי ההגנה שאירגנו את הבריחה, ציידו את שנינו בדרכונים והעבירו אותנו לאוסטריה. מאוסטריה עברנו לאיטליה, אבל האנגלים תפסו אותנו והחזירונו לאוסטריה. לא זכיתי להיות בין המעפילים, ורק לאחר קום המדינה, בנובמבר 1948, עלינו ארצה. היינו זמן מה בבית העולים בנתניה, וכאשר התחילו לארגן את העולים באירגוני התיישבות, עברנו לצופית. הייתי בן המתיישבים הראשונים בהרחבה של צופית.
