צופית

1904 - 1987

בת ברכה ואריה-יואל לרנר
אימנו, נולדה למשפחה יהודית מסורתית ברובנה, עיירה השוכנת בגבול אוקראינה-פולין. המשפחה מנתה שמונה נפשות: הורים, חמש בנות ובן. כולם למדו בגימנסיה ''תרבות'' ולמדו גם את השפה העברית. בתיה שאפה לעלות לארץ ישראל ולבנותה. היא הצטרפה לאירגון ''החלוץ''.
בשנת 1925 עלתה ארצה עם קבוצת ''הכובש'' (שלימים הקימו את קיבוץ רמת-הכובש). הם השתכנו במחנה אוהלים בתוך חורשת אקליפטוסים, בפתח-תקווה, במקום בו נימצא כיום בית-חולים בלינסון.
החברים בקבוצה עבדו בעבודות שונות שנימצאו בדוחק כמו: קטיף פרחי השיטה שניסו להפיק מהם בושם, קטיף תפוזים ועוד. כיוון שלא הייתה עבודה מספקת, החברים סבלו חרפת רעב.
במחנה האוהלים הכירה אימא את אבינו ויחד החלו לחלום את חלום המושב. הם עלו לקרקע בצופית בשנת 1933.
אימא הייתה שותפה מלאה בעבודות המשק, ברפת, בלול ובנוסף על אלה גידלה ירקות לצורכי הבית ותות-שדה למכירה. כל עבודות הבית נעשו על ידה ללא עזרה או אמצעי עזר: כביסות ביד, תפירת בגדים לילדים וניקיון. בין לבין ילדה ארבעה ילדים: הדסה, נורית, דובי ז''ל ואריק.
אימא הייתה אישה ישרת דרך, צנועה, מסתפקת במועט ונעימת הליכות. היא הקדישה את חייה למשפחה. אימא קיבלה רשות משלטונות המנדט להעלות ארצה אח ואחות רווקים. סבי , אבי אימנו ניפטר עם פרוץ מלחמת העולם השנייה מדלקת ריאות, אחינו אריק ניקרא על שמו. שתי אחיות בעלות משפחה, אחות רווקה ואם נשארו ברובנה ונרצחו ע''י הנאצים.
אימא לא מצאה נוחם לנפשה והתאבלה על משפחתה כל ימיה.
זוכרים אותך, אימא, בגעגועים.
הדסה ונורית