1936 - 1992

בן בתיה ומרדכי
דוביק נולד בצופית, דור שני למייסדי המושב ,אח להדסה, נורית ואריק. היו אלה ימי המאורעות, מאבק הישוב היהודי על זכותו בארץ-ישראל.
מילדותו עזר בעבודות השדה ומשק החי וכך ספג מהוריו ערכים של עבודת כפיים, בימים הקשים של מחסור ומצוקה כלכלית וביטחונית.
אך כל אלה לא עמדו בסתירה לערך החשוב ביותר, לימודים ורכישת השכלה. את לימודיו החל בצופית ומשם עבר ל''כדורי'' בית-ספר חקלאי מובחר בגליל התחתון.
בשנת 1954 התגייס לצנחנים, השתתף בפעולות תגמול ובמבצע קדש, מאוחר יותר במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים.
עם שחרורו מן הצבא החל לחפש את דרכו בחיים וטבעי היה שיפנה לכיוון החקלאי וללימודי מדעי הטבע. תוך כדי לימודים במדרשת-רופין ובפקולטה לחקלאות החל ללמד את מקצועות הטבע ואת עבודתו כמורה בבתי- ספר תיכוניים, אהב מאוד.
ב- 1962 נשא לאישה את אילנה בת קיבוץ גבעת-ברנר. בתחילה התגוררו בבאר- טוביה שם נולדו עומר ויובל. בשנת 1971 נשלח דוביק כראש צוות הדרכה ללאוס לעבוד בפרוייקט חקלאי, שם נידרש להוכיח את כישוריו המקצועיים והדיפלומטיים כנציג בכיר של מדינת ישראל.
ענת נולדה באותה עת. כל התקופה זכורה למשפחה כחוויה מיוחדת ונפלאה. עם החזרה לארץ, חזר דוביק לצופית, כאן טיפח את המשק: פרדס, ירקות ופרחים- לצד עבודתו כמורה.
דוביק זכור לכולם בזקיפות קומתו, בעמידתו על עקרונותיו וביכולתו לכבד את הזולת.
מחלה קשה הכריעה אותו באמצע חייו, בן 56 היה במותו.
''כי האדם- עץ השדה'' – והעץ נישבר…