לידיה אברמזון (בראון) / עמ' 253-256

הורי היו מתבוללים למחצה ומיהדות ידעתי מעט מאוד. חברותי היו ילדות נוצריות, ואם כי הייתי בכל דומה להן, וגם שפתי היתה פולנית - שמעתי בכל זאת לעתים קרובות יוצאת מפיהן המילה ''ז'ידובקה'', שהן בודאי חשבוה למילת גנאי. את הידיעות המעטות באורח החיים ובהווי היהודי שאבתי מהביקורים שערכתי מדי פעם בבית סבא. ביחוד חרות בזכרוני ליל ''הסדר'' בפסח והאוירה החגיגית הנעימה שהיתה שוררת אז בבית סבא.

הייתי רק בת שבע כשגייסות היטלר פלשו לפולניה, ובבוקר בהיר אחד הופיעו מפציצים גרמניים בשמי העיירה שהפציצו את האוכלוסיה ללא רחם. פניקה השתררה בעיר ואנשים רצו לכל עבר מבלי לדעת היכן מחכה להם המוות. בעיני ראיתי אנשים רבים שנהרגו מפצצות ומיריות. בדרך נס ניצלה משפחתי.

עם חלוקת פולין בין גרמניה וברית המועצות עברה עיירתנו לידי הסובייטים. גם תחת ידם קשים היו החיים (אבא הואשם שהוא קונטר-רבולוציונר), בכל זאת עוד אפשר היה לחיות איכשהו. ואילו עם התקפת הגרמנים את רוסיה בקיץ 1941, נשתנה המצב כהרף עין לרעה.

הגרמנים החרימו את רכוש היהודים, גרשו אותם מבתיהם ומי שלא נמלט הובא לגיטו. החזקים והבריאים נלקחו לעבודה, אך כל יום לא חזר מישהו. יום אחד לא חזר סבא ועמו בתו ושני נכדים. לי אמרו שסבא מת. אבל הילדים המבוגרים סיפרו לי כי הוא נורה ע''י הגרמנים, והבת ושני נכדיו שרצו להציל אותו נורו אף הם ע''י הנאצים. כך נעקרו בבת אחת ארבע נפשות ממשפחתנו.

הייתי בת תשע, אבל הרבה יותר מבוגרת מכפי שנותי. השתדלתי לעזור למשפחה בכל ולהסתפק במועט. התרגלנו איכשהו לחיי הגיטו כאשר יום אחד הודיעו מה''יודען ראט'' (ועד יהודים) כי כל האוכלוסיה היהודית חייבת להתרכז בשוק מחוץ לגיטו, כדי לצאת לעבודה. לבנו ניבא כי לא לעבודה אנו מוצאים, כי אם להורג, בכל זאת הופיעו כל היהודים וגם משפחתי במקום המיועד. אז החלה הסלקציה. אלה שנשלחו לצד שמאל - סופם היה הרג, ואלה שנשלחו לימין נשארו לעת עתה בחיים - סימן ש''הרייך השלישי'' ינצל אותם כל עוד כוחם בם לעבודת פרך. אבי שהיה מומחה לטורף היה בין אלה שנשלחו לצד ימין. כל המשפחה הוחזרה לגיטו. בדרך מן השוק חזרה לגיטו שמענו יריות מן היער הסמוך. שם נרצחו כל אלה שנלקחו לצד שמאל. למחרת ראיתי את טרנספורט הבגדים המגואלים בדם שהובאו לגיטו על מנת שהיהודים יכבסו אותם ויכינום למשלוח לגרמניה. פרצתי בבכי מר, כאשר הכרתי בין הבגדים את צעיף דודתי.

האוכלוסיה בגיטו הלכה ודללה עד שיום אחד הופצץ הגיטו ממטוסים ומפגזים שעפו מכל עבר. הגיטו נדלק ודלקות איומות התפשטו ואחזו בארבע פינותיו. כמטורפים התרוצצנו מבלי לדעת לאן. אבי ואמי וכן אחותי ואחי נספו בלהבות וביריות. בעיני ראיתי איך גרמני צמא דם ירה באמי. כיצד ניצלתי אינני יודעת, אני זוכרת רק שפתאום ראיתי את עצמי מחוץ לגיטו בדרך צדדית ע''י הכביש. הלכתי בצדי הדרך והנה באים לקראתי שני חיילים גרמניים עם רובים מכודנים. עכשיו הכל נגמר - אמרתי בלבי. אך החיילים במקום להרגני השאירו אותי בחיים ואף אמרו לי איך להגיע לפרטיזנים. שלושים קילומטר הלכתי ברגל עד שפגשתי משמר של חיילים גרמניים. מה אעשה שלא ירגישו שאני יהודיה? למזלי הגיע רועה צעיר עם עדרו. לקחתי מקל שמצאתי בדרך והצטרפתי לעדר, כאילו אני עוזרת לו, הגרמנים לא הרגישו כנראה שאני יהודיה ונתנו לי לעבור יחד עם העדר. שוב האיר לי מזלי ופגשתי בגוי שריחם עלי והוא הובילני לכיוון היער בו הסתתרו הפרטיזנים.

הפרטיזן הראשון שפגשתי היה בן עירי, שמיד הכיר אותי והוא לקח אותי למקום מבטחים, שני ימי הליכה מאותו יער. משם הועברתי למקומות אחרים עד שבאתי למקום פחות או יותר בטוח של פרטיזנים שכולם היו גויים. שנה שלמה הייתי ילדה יהודיה יחידה בין ''פרטיזנקה'' של גויים. קשים היו החיים אצל הפרטיזנים, אך השתדלתי לעזור בכל מה שיכולתי. התקרבתי לאשת המפקד - האשה היחידה בין כל הפרטיזנים והיא היתה לי למגן.

גרתי אתם ב''זמליאנקה'' מתחת לאדמה, מכוסה ענפים, שהיה מעין מחסה נגד הגשם, השלג והקור. בלילות סחבתי תפוחי אדמה משדות האיכרים והייתי כאחד מהם.

מדי פעם היו הגרמנים מפציצים את היער ורבים נהרגו בתגרות פנים אל פנים; גם מחלת הטיפוס הפילה חללים רבים. כאשר גם אני חליתי בטיפוס, העבירו אותי לביתו של איכר רוסי ומדי פעם באו הפרטיזנים לבקר אותי ולהביא לי מזון. כשהבראתי חזרתי ליער. אין אני יודעת מה ראו בי שטיפלו בי יפה, אע''פ שידעו שאני יהודיה. ידעתי שהם הרגו כמה פרטיזנים יהודים, ולא אחת שמעתי אותם מדברים בלעג על יהודים ומנהגיהם.

כאשר הגיעו השמועות שהצבא הגרמני נסוג לאורך כל החזית, החליטו כנראה הגרמנים שסבלו לא מעט מה''פרטיזנקה'' שלנו לחסל אותה ויהי מה. במשך שבועיים שמו מצור על היער וכמעט כל הפרטיזנים נספו. המפקד נהרג לעיני ואלה שנשארו בחיים נתפזרו לכל רוח.

נמלטתי ממקום למקום, טיפסתי על עצים ולא מצאתי מנוח. גדול היה הרעב ואכלתי בשר רקוב של פגרי סוסים ועשבים. חלשה מהטיפוס שחליתי בו ומהרעב, הייתי כולי נפוחה.

רגלי נעשו כבדות ולא יכלו לשאת אותי. גופי כולו נתכסה פצעים ומורסות. חשתי שאני הולכת ונרקבת בעודני בחיים. זחלתי על גחוני כי לא יכולתי להזיז את רגלי הנפוחות, זחלתי עד שנשארתי תקועה בבוץ. ביקשתי עלי את המוות שיבוא ויגאלני ממצבי.

אין אני יודעת אם נרדמתי מחולשה רבה או התעלפתי, משהתעוררתי ראיתי את עצמי בעגלה ועל ידי כמה חיילים רוסיים שהספיקו בינתיים לכבוש את היער. הם טיפלו בי, חבשו את פצעי, נתנו לי לאכול. כששאלו אותי לאן אני רוצה לבוא, ביקשתי מהם שיביאו אותי לגולובקה, עיר מולדתי. בלבי הבהב זיק של תקווה. אולי אמצא בחיים מישהו מבני משפחתי. הם מילאו את בקשתי והביאוני לגולובקה.

ברגלי הנפוחות מיהרתי לבית הורי. כן, מצאתי את הבית. הוא עמד שלם. אבל זרים גרו בו.

הסתובבתי ימים אחדים בעיר מולדתי ורגלי לא מצאו מנוח. לא יכולתי להשאר ואף לא יכולתי לעזוב את העיירה. בינתיים, התחילו לחזור שרידים, אודים מוצלים מאש. השלטון המקומי התחיל לדאוג לחוזרים, בעיקר לילדים, ואותי סידרו בבית יתומים. גם לבית הספר נשלחתי.

אך לא יכולתי לשבת בכיתה. מוחי לא קלט מאומה. עזבתי את בית הספר והתהלכתי בחוצות. אולי בכל זאת אפגוש מישהו מקרובי. והנה יום אחד, בהתרוצצי ברחובות העיר ללא מטרה, צמח כאילו מתוך האדמה לפני עיני גבר. אני מטילה מבט בו, ומיד נופלת לתוך זרועותיו. זה היה דודי, שגם הוא ניצל בדרך נס. הוא לא נתן לי להשאר בעיר, ולקח אותי עם גדודו (הוא היה חייל בצבא האדום) שהתקדם ללודז'. לרוע מזלנו, בקרב על שיחרור לודז' נפל דודי בידי הגרמנים והם תלו אותו. כך נשארתי שוב יתומה גלמודה. הגדוד טיפל בי ומסר אותי לבית היתומים הלן נובק בלודז'. בפעם הראשונה נפגשתי עם נוער יהודי, כולם יתומים כמוני, שניצלו בדרך נס. קשה היה לי להסתגל לסביבתי החדשה. לא הייתי רגילה ליהודים. כמעט שנאתי אותם. לאט לאט נרפאתי מ''אנטישמיותי'', טיפלו בנו מדריכים צעירים שסיפרו לנו על ארץ ישראל החדשה, על החלוצים, על מלחמת הגבורה של הישוב. בדרך בלתי ליגאלית הועברתי עם שאר היתומים דרך צ'כיה וצרפת לארץ ישראל. במסגרת עלית הנוער סודרתי קודם בקיבוץ כפר מנחם ואחר כך בלהבות הבשן. כשהתבגרתי התגייסתי לצבא הגנה לישראל. התחלתי לאהוב את הארץ ואת עמי, ובצופית המושב מצאתי את מקומי, בו באתי אל הנחלה, אחרי כל שעבר עלי מאותו יום מר ונמהר של ראשית ספטמבר 1939, כאשר המפציצים הגרמניים זרעו מוות וחורבן בעיר מולדתי.