צופית

הייתי חבר באירגון האינטנסיבי בפתח תקווה, אך התגוררתי בכפר-סבא כי שם מצאתי עבודה כפועל חקלאי. כחבל אירגון הייתי מדי פעם משרך רגלי בחולות ובוץ מעבר לירקון בדרכי לפתח-תקוה להשתתף באסיפות ובכלל לחטוף שיחה עם חברים ולשמוע חדשות על המתרחש באירגון. יום אחד נתבשרתי כי השטח להתיישבותנו נרכש על יד כפר-סבא. לא היה גבול לשמחתי. שוב לא אראה צורך לנדוד למקום אחר ולהתחיל בחיפושי עבודה, אוכל להמשיך במקום עבודתי הקבוע ולבנות בשעותי הפנויות את משקי.
מעתה הפכה האדמה המיועדת להתיישבותנו למקום טיולי החביב ביותר. כל שבת וכל שעה פנויה שהיתה בידי הקדשתי לסייר בשטח לאורכו ולרוחבו. הכרתי בו כל מישור וכל גבעה, וכל שעל אדמה היה לי יקר מאד. טיפה מרה אחת נמסכה בכוס שמחתי - גודל השטח. בסך הכל היה זה פס צר של כ -350 מטר רוחב על שני קילומטר אורך, חצוי ע''י ואדיות עמוקים וצרים, שהגשמים סחפו האדמה במשך דורות מחמת אי עיבודה. כה רבה היתה השממה שאף הבידואים הוקירו רגליהם מאדמה זו.
למן היום שנרכשה האדמה גיליתי בה בכל סיור סגולה חדשה, וביחוד התאהבתי בגבעה הגבוהה ביותר שלהנקודה, אשר ממנה בא לכפרנו השם צופית, כי מעליה צופים על הסביבה כולה ועד לים מגיע המבט.
יום אחד התחלנו בשעה טובה בהכנת בלוקים בשביל הבאר שהוחל בחפירתה. זק, גולדגו ואני עבדנו בעשיית הבלוקים. מים לא היו. פנינו לעזרא דנון, מנהל גן השרון, שבעצתו קבענו את מקון הבאר וביקשנו ממנו מים ללישת הבלוקים. משהובטחו המים היה צורך לדאוג לחמרים ופרוטה אין בכיס. גולדגוט התקשר עם ערבי בעל גמלים והוא סיפק לנו זיפזיף. משפורק הזיפזיפ הראשון ביקש הערבי את הכסף ואין. אחרי משא ומתן הוסכם שניתן לו שטר. נכתב שטר ולא היה בול במחיר של שני שילינג להדביק עליו לעשותו בר תוקף. באין ברירה הילווה לנו אותו ערבי את השילינג לקניית הבול. משהובטח הזיפזיף צריך היה לשמור שנוהגי הגמלים לא ירמו אותנו בכמות הפחים. לא פעם פרצו קטטות בינינו לבין הנוהגים בענין זה. את המלט קיבלנו מנשר, שהגיע ברכבת עד קלקליה, ומשם הבאנו את הקים בעגלה. כשכל החמרים היו מרוכזים בשטח צריך היה לדאוג לשמירה, הרי אי אפשר להפקיר את הרכוש היקר - קופצים מבין הכפרים הערביים שהקיפו אותנו מכל צד, לא חסרו. כאיש המקום הכנסתי לאחר שהחברים עזבו את השטח את המלט והכלים לצריף ולא חסתי על זמני ועל עמלי.
עשיית הבלוקים נגמרהוניגשנו השעה טובה לחפירת הבאר, חמישה חפרנו: גרינברג הקבלן, גולדגוט, וייס, מנדלבלט ואני.
בוקר אחד, משרצינו להתחיל בעבודה ראינושחבל המדלה שבו מורידים את בלוקים והחומר נעלם. אין זאת כי בלילה זיכו אותנו בביקור אורחים בלתי קרואים. לא היתה ברירה אלא לרכוש חבל אחר ועלי הוטלה השמירה. התפקיד לא היה מן הנעימים ביותר. הנקודה שוממה, מוקפת ערבים עויינים, גם יללת התנים אינה מוסיפה להרגשת הבטחון, ואני יחידי ונשקי-מקל מענף אקליפטוס. כדי להפיג את בדידותי חשבתי ברגע המאושר בו יפרצו המים מבטן האדמה, ואכן, משהתחלתי להגות במים נעלם הפחד ופגה הבדידות.
והנה הגיע היום הגדול. גרינברג מנצח על העבודה. ''הרם!'' ''הרד!'' - אלה היו שתי מלות הקריאה היחידות שהוא משתמש בהן. והמקדח מורם ומורד חליפות, לפתע זוקף הוא את גוו. מצחו מתקמט, עיניו נוצצות וכוו אומר דריכות. ''חברה'', הורידו את המקדח, סובבו, והוא יחד אתנו מסובב אותו. שבו, אין הוא סומך עלינו. המתיחות גוברת משניה לשניה. ''שטארקער!'' (יותר חזק)...''טיפער!'' (יותר עמוק) עובר גרינברג לאידיש, ועוד סיבוב ועוד סיבוב, עד שגרינברג זועק: די! מוציאים את מהקדח מעומק של 35 מטר וזרם מיםפורץ מתוך האדמה.
מי יודע כמה דורות היו חבויים המים בבטן האדמה עד שבאו חמישה בחורים, קרעו את קליפתה והמים שוחררו להשקות את האדמה הצמאה.
החריש היה השלב הבא. בוקר אחד הגיע לכפר סבא טרקטור ענק, בעל 60 כוחות סוס. בני המושבה התגודדו סביבו מתוך סקרנות לאן מועדות פני ענק זה. גדולה היתה גאוותי באמרי להם שהוא בא לחרוש חריש ראשון את אדמותינו, אדמות המושב החד צופית. הטרקטור נכנס לשטח והתחיל מפלח רגבים בעומק של 80-90 סנטימטר. לחריש עמוק נזקקה אדמת הבראשית שבמשך מי יודע כמה שנים לא הפכה מחרשה רגביה. למרות זה שעבודתי בשמירה לא היתה קלה כל עיקר, כי במשך כל הלילה לא עצמתי עין בהשגיחי על רכוש האירגון, לא יכולתי להשאר עדיש עם הופעת הטרקטור והתנדבתי לחריש הראשון. התישבתי על ידית המחרשה כדי שהסכין תחסור יותר לעומק האדמה, כמפקדבמערכה פיקדתי על מחרשת הענק. מעולם לא היתה לי הרגשה כה ברורה שאני מגרש את השממה ומחיה את אדמת הארץ כמו באותו חריש ראשון.