הדסה הדס (גולדגוט) / עמ' 218 - 222
קשה היום להעלות זכרונות מתקופת הבראשית של צופית. הרי קטנה הייתי - אז תלמידה בגן הילדים בכפר-סבא.
הזכרונות הראשונים הנלווים אלי מאותם ימים רחוקים, הם טיולי השבת של אמי ושלי בכפר-סבא, המושבה הקטנה, אל המושב ההולך ונבנה, ההולך ומוקם.
רב היה המרחק, וכלי התחבורה לא עמד לרשותנו זולת החמור - המלווה הנאמן של אותם הימים. אלא, שכל ימות השבוע היה רוכב עליו אבי, בצאתו עם שחר לעבודתי בפרדסי ''חוות-אמריקה'', ובשבת היה משכים קום ושוב רוכב עליו למשתלות שהיוו בסיס לפרדסי המושב.
אמא ואני, נאלצנו איפוא לכתת רגלינו במשעולי הפרדסים של המושבה, בדרכי עפר בשבילי חמורים (שטחים שכיום הם מיושבים ובנויים), ומשראינו את פרדסי גן-השרון ידענו שאנו מתקרבות למטרה. חצינו את הפרדסים ונכנסנו לשטח המושב במקום שהיום נמצאים המשקים של ורנר ואיזיפס.
מצפונו של השטח נישאה גבעה גבוהה ועליה מספר אהלים של בדואים נודדים. לימים הוקמו על אותה גבעה ברכות המים ובית העם.
אמי ואני שמנו פעמינו מזרחה, אל המשתלות, שהשתרעו על חצר בית-הספר דהיום. שם - גחונים ורכונים על שתילים זעירים, טיפלו וטיפחו מספר חברים את פרדסי העתיד...
כעבור שעות אחדות, של התבוננות מצדי ועבודה מצד ההורים, היינו חוזרים הביתה גאים, מאושרים ועייפים.
הביקורים תכפו ופני השטח השתנה והלך. בקרבת המשתלות הוקמו מחסני ענק מעץ, שהכילו חמרי בנין ומכשירי עבודה. המחסנים הוקמו בדיוק במקום בו עומדים כיום בניני בית-הספר. המחסנים בישרו את בנין הבתים - שהוחל אז בהקמתם.
גם במזרחו של השטח חלו שינויים. התחילו לחרוש את האדמה ולנטוע את הפרדסים. עכשיו, בביקורינו כבר צריכות היינו לפלס לנו דרך חדשה. חצינו את השטחים המזרחיים של כפר-סבא המושבה ומשם הלכנו דרך ההרחבה של היום אל הפרדס.
דרכנו הובילה אותנו בין מאהלי בדואים, רועים ערביים מקלקיליה ופועלים ערביים שעבדו את הפרדסים של איכרי כפר-סבא. בעונות הקטיף, בחורף, מלאו צהלתם של משפחות ערביות שלמות את חלל האוויר שעסקו בקטיף ובאריזה, שאז נעשתה בפרימיטיביות למדי - בידיים, ללא כל מיכון.
למרות השינויים הרבים שחלו בשטח, עוד שררה שממה בכל, להוציא את המשתלות והפרדסים הצעירים.
עם סיום החופש הגדול והתקרב מועד היכנסי לכתה א' קם והיה הדבר.
משאית גדולה עמדה בפתח דירתנו בכפר-סבא, וחפצי הבית השונים מועמסים עליה. כשתמה מלאכת ההטענה, עלינו אף אנו ויצאנו לדרך - לבית החדש.
אם זכרוני אינו מטעני, היינו משפחות מועטות שעלו באותו יום למושב, כארבע או חמש. במקום שרר שקט מוזר. עוררה את תשומת לבי התופעה, שלא הבחנתי בכל הסביבה באף חיית בית, באף עוף. כה גדולה הייתה השממה. אני זוכרת שפניתי אל אמי בשאלה : האם אין פה חתולים, כלבים וציפורים? - ואמי השיבה שעדיין אין, כי המקום שמם מאד ואין להם כאן מזון...
צפיתי בכליון עיניים לרחש מצד חיות אלה, וכמדומני, שרק כעבור שבוע, הן התחילו להראות באופק, עם התאכלס המקום.
כל צל לא היה במקום חוץ מצל הבתים, ואף מים טרם היו בבית. הברז היחיד ניצב באמצע הרחוב (בין ביתנו וביתו של לבנדיגר), לשם באו הנשים ולקחו מים לצרכי בישול, נקיון ורחצה : והגברים התרחצו על ידו לעת ערב, עם שובם מעבודתם. הצבת הלול של אחותי התינוקת בצל הבית היה המעשה הראשון לאחר פריקת המטען. ע''י כך נתפנו ידיה של אמי ויכלה לטפל בחפצים ובנקיון שלאחר הבנייה.
תוך שבועות אחדים באו רוב המשפחות למקום. החלו מעבירים צינורות בין הבתים, וליד כל בית וכל רפת ניצב ברז לשמחתם ולרווחתם של החברים.
כעבור זמן מה החלו תוחמים תחומים בין המגרשים ולהקים גדרות תייל - למגינת לבם של הילדים ששוב לא יכלו לעשות דרכם קפנדריה אל חבריהם, ומי שבכל זאת ניסה לקצר דרכו - שילם בבגדים קרועים ושריטות בגופו.
מרפאה לא היתה במקום ובשנה הראשונה נאלצנו ללכת ברגל למרפאה בכפר-סבא. תינוקות רבים היו אז והיה צורך בביקור קבוע ב''טיפת חלב''. כדי ללכת יחד היו האמהות נדברות ביניהן, מתאספות ע''י השער (שהוקם במשך הזמן ועליו כתובת גדולה: ''צופית - תרצ''ג''), תינוקותיהן בזרועותיהן והילדים ''הגדולים'' (בני שלוש, ארבע, חמש ושש) על ידן. כך צעדה השיירה ברגל, בחול העמוק, בחום הלוהט בקיץ ובקור בחורף, אל המרפאה בכפר-סבא.
מצרכי מזון היה אבא מביא אחת לכמה ימים, גם כן מכפר-סבא. והיה שם אותם בשקים שלצדי החמור (''החורץ'', בערבית). לא פעם קרה שחלק מן המצרכים התקלקל בדרך הובלה כזו.
זכות ראשונים עמדה לי להמנות עם התלמידים הראשונים בביה''ס בצופית, ששכן כבוד בביתו של אחד החברים שעדיין לא הגיע, שמשפחת גובר גרה בו היום. בחדר אחד עבדה הגננת תמר עם כמה ילדי גן, ובחדר השני - המורה אברהם עם ילדי ביה''ס - כיתה א' בלבד בתחילה, כי ילדי כיתה ב' המשיכו בינתיים את לימודיהם בכפר-סבא. רק מאוחר יותר הצטרפו גם הם אלינו ולמדנו בכיתות מעורבות עד סיימנו את ביה''ס.
ימי שבת היו חוויה מיוחדת במינה באותם הימים. בימי החורף היפים היו האמהות לוקחות את הילדים והתינוקות בזרועותיהן (עגלות טרם היו) אל ה''גבעה'', מעליה היינו משקיפים על כל הסביבה ומנסים להסביר לעצמנו את המושג ''צופית'' - אנו צופים על פני כל השטח.
את ה''גבעה'' הציפו כלניות ופרגים ופרחי חורף אחרים (שהיום נכחדו מהשטח) ואנו היינו קוטפים אותם, עושים זרים יפים ומתחרים זה בזה.
עוד תחביב היה נפוץ בינינו - איסוף אבני צור והקשתם אלו באלו לשם התזת ניצוצות. ה''גבעה'' היתה משופעת בהם. ''עיסוק'' זה התפתח לתחרות ומסחר באבני צור.
בימי הקיץ היו כמעט כל החברים על נשיהם וטפם, מתאספים בשעות אחה''צ על הגבעה ונהנים מהרוח הקרירה והקלילה שנשבה באותה שעה, ומזינים עיניהם בשקיעת החמה. כעבור מספר שנים הפכה הדרך הראשית כפר-סבא - רמת הכובש למקום טיולי שבת אחה''צ.
צער רב הצטערנו כשהחלו מפרקים את המחסנים-הצריפים שעמדו במרכז המושב, ששימשו לנו, לילדים, מקום מפגש ומשחקים. פיצוי מה ניתן לנו כשמצאנו מתחתם משפחות רבות של קיפודים, וכל ילד לקח כמה מהם וטיפל בהם תקופת מה.
המקום היה מיועד לבנין ביה''ס, כי המבנה הקטן צר היה מלהכיל גם ביה''ס גם גן ילדים, והיה צורך להכין מקום לכיתות נוספות שתבואנה במשך השנים.
תמה עברה שנה ראשונה והיא נחוגה ברוב פאר והדר בחצר ביה''ס הישן (חצר גובר) לאור מנורות לוקס ובירה שלשם צינונה הונחו הבקבוקים בגיגיות כביסה מלאות קרח. רבה היתה השמחה והשירה והריקודים נמשכו עד אור הבוקר. גם אנחנו, הקטנים לקחנו חלק בשמחה, כי היינו ה''גדולים'' בין התלמידים.
