צופית

מאת יהודה זיו / עמ' 13 - 20

צופית על שום מה? יושבת היא על גבעה נישאה, למעלה מ- 80 מטר מעל פני הים - גבוהה מכל ישובי השרון כולם - וצופה על מרחבי האיזור ואל נבכי העבר. גבעת צופית במזרחו של דרום השרון היא, במקום שהרצועה התיכונה, זו של גבעות החול האדום, מגעת לרוחבה המירבי, והיא מתנשאת מעל למקום הצר ביותר של המרזבה המישורית, העשויה סחף הררי וחוצצת בין הגבעות לבין הרי השומרון. כאן, במרזבה, עברה מאז ומעולם דרך הסחר הבינלאומית, היא ''דרך הים'' הקדומה, וכאן צעדו מסעות מלחמה בכל הדורות.

על מוצאו של החול האדום, המכונה בטעות בפי מתיישבי האיזור בשם ''חמרה'', חלוקות הדעות: הגיאולוגים רואים בו תוצר של תקופת הפלייסטוקן, בראשית העידן הנוכחי, תוצאה של שינויי האקלים החריפים בתקופה זו (הלחות הרבה בפלוביאלים היא שליכדה את החוליות לקורקר, שעה שבאינטרפלוביאלים - כשהפרשי הטמפרטורות קיצוניים היו ורוחות עזות נשבו - התרוחח הקורקר וחזר והפך לחול, שריכוז יתר של תחמוצת-ברזל הוא הנותן לו את הגוון האדמדם). מאידך, יש גיאולוגים המחזיקים בדעה הפוכה - התלכדות הקורקר נתרחשה באינטרפלוביאלים (דווקא שעה שהחול האדום הריהו פרי בלייתו של הקורקר, בגשמי הזעף של הפלוביאלים), השערה זו מסתברת יותר, אם בודקים אנו את הרכבם של הקורקר והחול האדום:

• קורקר חול אדום
• גיר 49.00% 1.25%
• חול צורני 22.00% 93.00%
• תחמוצת-ברזל 0.80% 1.80%

החול האדום מכיל כמות קטנה ביותר של גיר, כתוצאה מן השטיפה האינטנסיבית בפלוביאלים, ורובו חול צורני.

רוחבה של רצועת החול האדום במקום זה גדול הוא ביותר, והיא מגיעה למעשה עד מבואות קלקיליה שלמרגלות ההרים. הסיבה לכך נעוצה בקיומה של שלוחת רוחב הררית, הנמשכת ויורדת מהר גריזים מערבה, לעבר עזון וקלקיליה (כביש קלקיליה שכם), ומשמשת פרשת מים בין אגנו של נחל אלכסנדר בצפון לבין אגנו של הירקון בדרום. שלוחה זו, המתנשאת מעל הכפר הגדול פרעתה (פרעתון הקדומה), הריהי אולי ''הר העמלקי'', שבו נקבר ''עבדון בן הלל הפרעתוני'' לאחר מותו (שופטים י''ב, 15) - היא שימשה גבול בין אפרים מזה ונחלת מנשה מזה, ולפיכך קוראת דבורה ואומרת: ''מני אפרים שרשם בעמלק'' (שם ה' 14). בשל פרשת מים זו אין לנחל פולג (נחל פאליק) כל יובל הררי. ראשיתו סמוכה לצופית, בצפון מערב, וכל כולו אינו אלא נחל מישורי. הסחף ההררי פנה אפוא, אם לאגנו של נחל אלכסנדר ואם לזה של הירקון והחולות הנודדים יכלו להתקדם כאן מזרחה באין מפריע ביצרם איזור נרחב של חוליות, המגיעות עד מרגלות ההר. חוליות אלה הן שחזרו והפכו לאחר מכן לגבעות חול אדום.

אף-על-פי, שגם במרכיבי החול האדום אין לה לתחמוצת הברזל חלק מכריע, מצויה היא בו כציפוי קולואידיאלי דקיק, העוטף כל גרגר צורני וציפוי חיצוני זה הוא הוא הנראה, איפוא, לעין יותר מכל. מכאן צבעו האופייני של החול האדום. דרכים ושבילים, לעומת זאת, בהירים הם הרבה יותר מסביבתם. בימות הגשמים נראות בערוצונים, המבתרים את האיזור, מניפות סחף עשויות חול לבן - וביחוד בולט הדבר בערוציו של נחל פולג, שגדותיהם אדומות, שעה שתשתיתם רבודה חול לבן, כחול שעל שפת הים. חיכוך הגרגרים זה בזה, כתוצאה ממעבר הולכי רגל ומכוניות בדרכי העפר וגרף מי גשמים, גורם להסרת הציפוי הקולואידאלי ואז שב החול האדום אל מקורו הראשון וחוזר להיות חול צורני לבן. הציפוי עצמו, המכיל תחמוצת ברזל וחמרן, נשטף לעומק שאינו רב ויוצר מתחת לשכבת החול האדום מטליות מטליות אטמות של ''נזאז''. ואילו במקום שציפוי זה נשמר, נותן הוא לחול האודם את שני יתרונותיו החשובים על החול הלבן: הרווחים הקטנים יותר שבין הגרגרים מאפשרים אחזקת כמות מים גדולה יחסית, ולפיכך משתבח החול האדום בגידולי שדה ועל כולם בפרדסי ההדרים. כך מתפתחת גם כוח אחיזת-יתר בין גרגרי החול אדום, שקשור הוא ואין בו נדידה מעין זו של החול הלבן.

אנשי תורת הקרקע טוענים, לעומת זאת, כי על גבי אותה חולית יכולים להיווצר חול אדום וקורקר בכפיפה אחת, כתוצאה ממיון על ידי הרוח: מתוך החול היא נושאת למרחק רב יותר את הגרגרים הקטנים והקלים יותר, ההופכים לאחר מכן על ידי הידרוליסה לחול אדום, שעה שהגרגרים הגסים והכבדים של הגיר ימתרכזים מעבר מזה של החול, ולאחר המסתם הם מלכדים את החול לקורקר. ואילו הבוטנאים, כנגדם, מסתמכים על נסיון שנערך לפני שנים אחדות בקשירת חול לבן על ידי נטיעה צפופה, וכתוצאה מכך הפך החול הלבן והיה לחול אדום. הם טוענים איפוא, כי החול האדום מייצג את תחומי השתרעותו של היער הקדום, אשר כיסה לשעבר את מרחבי חלקו התיכון של מישור החוף - הוא יער אלון התבור, המכונה ''שרון'' והידוע לנו היטב מן המקורות.

ישעיהו מבשר לערבת המדבר, כי ''כבוד הלבנון ניתן לה, הדר הכרמל והשרון'' (ל''ה, 2), ובמקום אחר חוזה הוא חזות קשה, איך ''החפיר לבנון קמל, היה השרון כערבה ונוער בשן וכרמל'' (ל''ג, 9) ובשניהם נמנים, איפוא, בנשימה אחת אזורים שנתפרסמו בשל יערותיהם העבותים, והשרון בתוכם. תרגום השבעים מביא בכמה מקומות את המילה היוונית ''דרימוס'' (=יער עבות) תחת השם ''שרון'' שבמקרא ומעניין לציין כאן, כי בפי היוונים נקרא האלון ''סארוניס'' (''שרוני''), שם שנדד ובא אליהם מן הפיניקים, שאף הם דיברו כנענית ומשמעות המלה ''שרון'' בלשונם דומה היתה.

סטראבו, נוסע שעבר בארץ בראשית התקופה ההלינסטית, מספר: ''... אחרי עכו בא... מגדל סטראטון (שמה הגודם של קיסרי) עם נמל, ואחרי אלה בא יער גדול ואחריו יפו''. תיאור מפורט ביותר של יער השרון מוצאים אנו בתעודה צלבנית משנת 1191, המספרת על הקרב הגדול שנערך בין נחל פולג וארסוף - מקום שם תקפו גדודי הפרשים של צאלח-א-דין את צבא ריצ'ארד לב- הארי בדרכו מעכו ליפו גם הוא. ביומן המלחמה של נפוליון, במסעו לכיבוש עכו בשנת 1799, הוא מספר: ''למחרת כיבוש יפו, ב - 15 למארס, התקדם שר הצבא קלייבר אל עבר יער מיסקה. יער זה הוא הגדול בכל סוריה...ונתפרסם על ידי הקרב שנערך בו בין ריצ'ארד לב הארי וצאלח-א-דין''. מיסקה אינו אלא אותו כפר פורעים, שסמוך היה לצופית בצפון מערב ונתקיים עד כיבושו במלחמת השחרור. לפני כשמונים שנים עדיין היה השרון עוטה יערות וחורשים שכיסו שטח נרחב - דבר הנראה יפה במפת ''הקרן הבריטית לחקירת ארץ ישראל'' שיצאה לאור בשנת 1878. בסקר המפורסם, שנערך על ידיהם שנים מספר לפני כן, סימנו אנשי הקרן במפתם יער, המשתרע מגדות הירקון עד נחל אלכסנדר כמעט על פני שטח רצוף של 250 קמ''ר (רבע מיליון דונם!), מקומה של צופית סמוך הוא איפוא לשוליו המזרחיים של שער השרון וזו הסיבה, שכאן קבע גם האדם הקדמון את מושבו, ושרידי כליו מתקופת האבן התיכונה נתגלו במקום.

החקלאות האינטנסיבית בתקופת פריחת הישוב בשרון היתה הגורם העיקרי לחורבן היער - כשם שמוצאים אנו בדברי יהושע אל בני בית יוסף: ''אם עם רב אתה - עלה לך היערה ובראת לך שם...כי יער הוא ובראתו - והיתה לך תוצאותיו! (יהושע י''ז, 15 - 18). ההתיישבות המחודשת של השרון, שהחלה בשנות השמונים של המאה ה - 19 - התיישבות עברית מזה, במרכז ובמערב, והתיישבות פלחים ערבים, מיושבי הכפרים ההרריים, מזה - החישה את חורבן העיר ודלדולו. אמנם נאבק היער על קיומו, ומצבות הגזעים חזרו והצמיחו חוטרים ונצרים רכים אך כאן בא עליהם אויבם הגדול, עדר העיזים שפשטו על הענפים והגזעים, כרסמו את עליהם ואת קליפתם ולא נתנום להרים ראש ולחזור למלוא קומתם כבתחילה. על כן מוצאים אנו בכל סביבתה הקרובה של צופית ובמרחבי השרון שיחי אלון נמוכים ועלובים המעידים, למרות הכל, על כושר עמידתו המצוין של עץ חסון זה. כבשני הסיד והפחם עשו גם הם שמות ביער השרון, שלא לדבר על האש אשר פרצה מפעם לפעם, אם במתכוון ואם בדרך מקרה, ואכלה בו בכל פה. פליטת יער עבות זה זכורה עדיין היטב לראשוני המתיישבים בכפר סבא, והיא נכרתה ללא רחמים על ידי הטורקים, להסקת קטריהם בימי מלחמת העולם הראשונה. גזעים ושרשים, הנמצאים מדי פעם בשעת חריש עמוק באדמת החול האדום, מעידים כי עד לפני שנים לא רבות היה כאן יער עבות. רק אלונים בודדים, שנתקדשו במסורת המוסלמית, נותרו כאן לפליטה, כשבצילם חוסים קברים והם היחידים העומדים במלאו קומתם.

אך בדרך כלל ראו הערבים את אדמת החול האדום כקרקע זיבורית, המכונה בפיהם ''חילפה'' - על שום חילף החולות הצומח כאן למכביר ומאפיין רצועה זו שבשרון ולא גידלו בה אלא דלועים בלבד. על-כן ששו להיפטר מאדמות אלה ולמכרן לאותם יהודים שוטים, המוכנים לשלם טבין ותקילין עבור קרקעות, שלא היה בהן ערך למשקי הבעל הערבי הפרמיטיבי. כך אירע, שגבולה המזרחי של ההתיישבות היהודית בשרון עד קום המדינה חופף חפיפה מוחלטת עם הגבול שבין אדמות החול האדום לבין האדמות ''הכבדות, שלמרגלות ההר. ומשום שבמקום זה מגיעה רצועת החול האדום לרוחבה המירבי - היו משקי ''האוצר'' שבעיבורה של כפר סבא, צופית, ורמת הכובש ישובים מזרחיים וקיצוניים בכל יישובי השרון ואף טעמו לא אחת ולא שתיים את הטעם המר של היותן ''ישובי ספר'' דאז.

אקלימה של צופית נוח הוא ביותר, כדרכו של מישור החוף שבו היא יושבת ובעיקר משתבחת היא בתכונותיו המיוחדות של דרום השרון. בשל היותה סמוכה אל הים ופתוחה לעבר הרוחות החרישיות (בריזות), המנשבות הימנו רוב שעות היום ואליו בשעות הלילה, נתייחדו לה טמפרטורות מתונות. הטמפרטורה השנתית הממוצעת של איזור גבעת צופית הריהי כ - 19.5 מעלות צלסיוס, כשבחודש החם ביותר (אוגוסט) היא עולה לממוצע עד 26 מעלות בלבד, שעה שבחודש הקר ביותר בשנה (ינואר) אין היא פוחתת מ 13 מעלות בממוצע כך שמשרע הטמפרטורות השנתי אינו אלא 13 מעלות בלבד, לעומת 18 ויותר למשל בסדום וביוטבתה. גם המשרע היומי אינו עולה על 11 מעלות בממוצע לעומת 14 ויותר בטירת צבי.

המשקעים אף הם מצויים לה בשפע. בממוצע יורדים כאן כ - 580 מ''מ גשם בשנה אלא שממוצע רב שנתי זה מחושב, כמקובל, לפי נתוני מדידות של קבוצת 30 השנה שבין 1921 - 1950, שעה שקבוצת השנים [בזמן כתיבת הספר (1941 - 1970)] עוד לא הסתיימה ונתוניה לא עובדו עדיין, כמובן. ואף על פי כן מקובל לראות באחרונה תקופה של כמות גשמים פחותה יותר, ולמעשה אין גשמיה של צופית עולים איפוא, על 530 בקירוב, היורדים במשך כ - 48 ימי גשם בממוצע לשנה. בדרך כלל יורדים 5 המ''מ הראשונים עד ראשית אוקטובר, רבע מן הכמות השנתית יורד עד ראשית דצמבר, מחציתה עד ראשית ינואר ו - 75% הימנה עד ראשית פברואר.לאחר השבוע השלישי של אפריל שוב אין יורדים, לרוב אלא 5 מ''מ אחרונים בלבד. ההשתנות היחסית הממוצעת של כמות הגשמים השנתית אינה עולה על 24% אך למעשה מוצאים אנו כאן, כבכל מקום בארצנו, תופעות קיצוניות ביותר של עליות וירידות תלולות משנה לשנה, כדוגמת חורף 1949/50, שבו ירדו 870 מ''מ (50% נוספים על הממוצע השנתי), ואילו שנה שלאחריו (1950/51), חזרו וירדו כ - 700 מ''מ ! הלחות היחסית היא כ - 68% בשעה 08.00, 55% בשעה 14.00 ו 74% בשעה 20.00 והממוצע היומי הוא 66%. יש כאן, בדרך כלל, כ - 38 ימים בשנה שהם בעלי אופי שרבי ורק 4 ימי שרב כבד בלבד - באביב. הרוח החרישית (בריזה), המנשבת מן הים, ''מכתפת'' את השרב ומונעת אותו מרדת אל מישור החוף שעה שבאזורים הרריים פוגע השרב פגיעה קשה ולעיתים מזומנות יותר. לעומת זאת, בשל שבתה במרומי גבעות החול האדום, הגבוהות יחסית, אין צופית חוששת הרבה למכת הקרה, הפוגעת בעיקר בגידולים אשר במרזבה הנמוכה, במזרח, ובעמקי יובליו של נחל פולג, במערב, אליהם מתנקז האוויר הקר ביורד מהרי שומרון מזה ומגבעות החול האדום מזה. בחורף (דצמבר - פברואר) נמנים כאן 37 לילות טל באביב (מארס - מאי) 58, הקיץ (יוני - אוגוסט) 84 ובסתיו (ספטמבר - נובמבר) 62 לילות טל. מספרם הכולל עולה על 240 בשנה (שני שלישים!) וצופית הריהי מן הטלולות ביותר בכל הארץ כולה.

נתקיימו בה, בצופית דברי הברכה לבית יוסף, שבנחלתו היא יושבת: ''מבורכת ה' ארצו - ממגד שמים, מטל ומתהום רובצת תחת'' (דברים ל''ג, 13). גם מי תהום מצויים כאן ובסמוך לפני הקרקע - יתרון שקבע הרבה, יחד עם תכונותיו של החול האדום, את התפתחות ענף ההדרים באיזור בשנות השלושים של המאה ה - 20 ונראה שכך נתקיימה כאן חקלאות מפותחת בימי קדם. שכבה אטימה של חוואר, אפור ירקרק מסוף עידן השלשון (פליוקן) משמשת אופק שעליו נקווים מי התהום. במישור החוף הדרומי מצויה היא בעומק רב יותר - 60 - 70 מ' ולפיכך נעשתה שאיבת המים באמצעות אנטיליה, המכונה בערבית ''סקיה'' (=שוקת), ומכאן אף שמה המדעי של שכבת החוואר האטימה במישור החוף. במזרח השרון אין עומק שכבת ה''סקיה'' מגיע אלא לכדי מטרים אחדים בלבד ולפיכך יכלו כבר הקדמונים, שעמדו על תכונה זו, לחפור להם על נקלה בארות בארות ולהשקות במימיהן את גני הפרי והשדות. מכאן אולי שמו של הכפר הערבי מיסקה - וכבר בתיאור מסעו של פרעה רעמסס ג', משנת 1173 לפנה''ס, נמנית לאחר אפק (ראש העין) ''מסקן'' תעתיק מצרי של השם ''משקה-שרון'', ונראה כי זה מקומה. על כל פנים משגילו המתיישבים היהודים את תכונותיה החיוביות של אדמת החול האדום ואת מי התהום העליונים האצורים בה,נתכסה האיזור עד מהרה בפרדסי הדר נרחבים, שהפכו והיו לענף הגידול העיקרי. על ידי כך נשמר החול האדום, שסחיפת המים והרוח פועלות עליו בעוצמת יתר ובמהירות רבה, משנסחף לאחר חורבן היער הטבעי, וכך לא חזר והפך לחול לבן ונודד, מעין מה שאירע בעמקו הצפוני של נחל פולג, ממזרח לקדימה, מקום שם הופיעה מטלית רצופה של חולות נודדים ומהלך יובלו של הנחל נטשטש כליל.

מסעו של רעמסס ג' לא היה ראשון באיזור: שלוש מאות שנה לפניו כבר מוצאים אנו תיאור מפורט של מסע המלחמה, שתחותמס ג' רוכב בראשו - כשהוא עובר למרגלות ההר, מאפק לשוכה (שווייכה) ב''דרך הים'' אל מגידו, בתוואי הכביש ומסילת הברזל הסלולים כאן בימינו. אחריו עבר ב''עמק השרון'' בנו, אמנחותפ ב'. ובעקבותיו באו כל הכובשים הגדולים בתולדות מצרים , עד רעמסס ב'. ואילו ימי רעמסס ג' ימי הירידה הם למצרים, תקופה שבה שוב אין לה שליטה בארץ כנען כשאבותינו כבר התנחלו באיזור ההר וגויי הים פשטו על החוף ורעמסס ג', בדלית ברירה, עובר כאן בהתגנב: אין הוא הולך בדרך הראשית, כקודמיו, אלא סוטה בצאתו מאפק אל עבר שולי היער - דרך משקה - מיסקה - כשהוא עוקף את מרגלות הרי שומרון הצפוניים, שם מצוי היה ישוב מעורב של בני שבט מנשה על המובלעות הכנעניות שבתוכו, החפרי והשכמי.

אתר היסטורי אחר, סמוך לצופית אף הוא - ח'רבת - סאביה שממערב לשכונת אליעזר. כאן מקומה של כפר סבא הקדומה, אשר היתה עיר חשובה בדרום השרון בימי בית שני. חשיבותה ופירסומה הגיעו עד כדי כך שיוסף בן מתיתיהו (פלאביוס) מכנה את המרזבה המזרחית בשמה ''עמק כפר סבא'' שעה שהוא מספר איך חפר אלכסנדר ינאי תעלה ,בין ההרים ובין חוף יפו'' כדי לעצור את צבא אנטיוכוס דיוניסוס (למעשה, לא היתה זו אלא תעלת מגן מן ההרים עד מעיינות הירקון בלבד, ומכאן ואילך שימש הנהר עצמו קו הגנה, שמגדלי שמירה עשויים עץ ואבן נבנו לארכו), וכיצד בנה שם הורדוס עיר וקרא לה אנטיפטריס על שם אביו. בשטח שבין כפר סבא לקיסרי הוסיף להתקיים ישוב מעורב של יהודים, כולים וגויים, ולפיכך היה האיזור פטור מדמאי. בכפר סבא עצמה ישבו תנאים, ור' מאיר מספר ''מעשה בשקמה שבכפר סבא, שהיו מחזיקים טומאה, בדקוהו ולא מצאו תחתיו כלום. פעם אחת באה הרוח ופרכתו משרשיו ונמצאה גולגולת של מת דבוקה בשרשיו (תוספתא נידה ח' ה'). במקום שבו מצוי היום שכון קפלן לא היה אלא כפר מאוחר, שצמח כאן במאה שעברה ונטל את שמו של הישוב הקדום.

מצפון לצופית ולרמת הכובש מצוי הכפר הערבי טירה - הנמנה כבר בימי קדם, בשם בית-תר, על אם הדרך ,עשרה מילין מאנטיפטריס ושישה עשר מיל מקיסרי''. ראשון מזכיר אותו הנוסע מבורדו, שעבר כאן במאה הרביעית בדרכו מקיסרי ללוד. בסוף המאה השישית נזכר המקום בשם ''ביתרו'' והדמיון לשם ביתר מטעה מכאן ואילך את כל הנוסעים, יהודים כנכרים, העוברים פה בימי הביניים ועד המאה הי''ט ורואים בטירה את מקומה של ביתר, מבצרו האחרון של בר-כוכבא (פרט לאשתורי הפרחי, שכבר במאה הי''ד זיהה נכונה את מקומה של ביתר, סמוך לירושלים!). בראשית ימי השלטון המאמלוכי נבנה כאן ח'אן גדול, וטירה שימשה באותם ימים תחנה חשובה לשירות הדואר מעזה צפונה. עד היום יש בה מסגד עתיק, קבר קדוש (מקאם) ועיי מבנים קדומים. במאות השנים האחרונות, בתקופה העזובה אשר פקדה את השרון, עלה ערכם של החאנים לאורך הדרך - בג'לג'וליה ובטירה, המרוחקות מהלך יום אחת מחברתה ובהם יכלו הולכי דרך למצוא מחסה עם ערוב היום מאימת הבדואים, שפשטו באיזור באין מפריע. גרמו לעזובה בכפרי הפלחים אשר למרגלות ההר, שגם הם חיפשו להם מפלט במרומי ההרים וזנחו כליל את המרזבה המזרחית. והגיעו הדברים עד כדי כך ש''דרך הים'' אשר נקראה החל מימי סולימאן המפואר, בראשית המאה הט''ז, בשם '' טאריק-א- שולטן (דרך המלך), כונתה בתקופה האחרונה בשם ''דרב אל-חארמיה'' - כלומר ''דרך הגנבים''..

מעל גבעתה צופה היום צופית אל תהפוכות עבר אלה, כשפניה אל עתיד רצוף ויציב הרבה יותר !