שרה גבעולי / עמ' 184-187

בימי חגה של צופית, נמשכות העין והיד אל התמונות משנות עבודתי בגן הילדים של המושב. במיוחד מעוררת בי התרגשות תמונה אחת, שצולמה במסיבות מיוחדות, בתחילת מלחמת השיחרור. ערב פסח תש''ח. בבית ברל חנתה פלוגת חיילים, עדיין בלי מדים. החלטנו, הילדים ואני להגיש לחיילים שי לחג הפסח. הילדים התחילו להכין מתנות. תפרו משאריות עור תיקים קטנים ורקמו שקיות. שיתפנו גם את האמהות שדאגו לממתקים ולאגוזים - למילוי השקיות.
יום לפני התחלת חופשת פסח, נפגשתי עם מפקד הפלוגה. סיפרתי לו על ''המבצע'' שלנו וקבענו מקום ושעת הפגישה של הילדים עם החיילים.
בבוקר יצאנו מצופית כל ילדי הגן בלווית אחת האמהות אל בית ברל. בדרך קטפו הילדים זרי פרחים ונרגשים ומלאי ציפיה חיכו לבוא החיילים. לפתע פרצה קריאת גיל מפי הילדים : הנה, הם באים !!!
הפגישה היתה נרגשת מאוד. המפקד דיבר אל הילדים ובסיום דבריו אמר להם כי שלח אחד החיילים להביא מצלמה כדי שכולנו נצטלם יחד.

עוד אנו מחכים, וממכונית שבאה מכפר-סבא קפץ בחור ובידו חבילה - הפתעה לילדי הגן. ברגע הראשון הצטערתי על שהחיילים הוציאו כסף, מלבד זאת לא הייתי בטוחה אם ידעו להתאים את המתנה לגן. ההפתעה והשמחה גדלו כשהתברר שאחד הבחורים, לויטה, צייר על רקע של מגן את מפת הארץ ועליה מצוינת הנקודה ''בית ברל'' ובאותיות יפות כתוב'' ''לילדי הגן בצופית ממגיני בית ברל''.
עודנו נרגשים והנה הגיע הבחור עם המצלמה. הצטלמנו יחד עם החיילים כשיהודית הילמן - ועירית רצקו מחזיקות בתמונה שקיבלנו, ועדנה סורוקה אוחזת ברובה היחידי שהיה לכל הפלוגה.
חזרנו יחד, הילדים והחיילים במכונית אל הגן, שהיה מוכן וערוך למסיבת פסח. מלאנו את הכוסיות ביין, מעשה ידינו, שתינו לחיים ואיחלנו לחיילים שאחרי המלחמה נפגש שוב כולנו ואיש לא יעדר.לימים נודע לי כי החיילים ערכו בפסח מסיבה בבית ברל, הזמינו את חברותיהם, והגרילו ביניהם את המתנות שקיבלו מילדי הגן.

אם ציינתי את עזרתם של ההורים למבצע פסח זה - הרי עלי להוסיף כי זאת לא היתה העזרה היחידה, שכן שיתוף פעולה והרגשה של אחריות משותפת לחינוך הילדים מצד ההורים ליוו אותי בכל תקופת עבודתי. בעזרת ההורים יכולתי לבצע מפעלים חינוכיים רבים.
אספר בקצרה על אחד מהם:
בזמן המצור על ירושלים סיפרתי לילדים על המצור ועל הילדים הנמצאים במצוקה וכתוצאה מכך החלטנו לשלוח שי לילדי ירושלים. קראתי להורים והצעתי להם לאפשר לילדים לשלוח ארגז עם מצרכים לילדי ירושלים. כולם קיבלו ברצון את ההצעה והדבר בוצע בצורה נאה ומועילה.

תשע שנים עבדתי בצופית. היום קשה לתאר באילו תנאים עבדנו אז. כשבאתי למושב בשנת 1940, היה הגן משותף לילדי גן חיים וצופית. הגן שכן בבנין בית הספר, ודלת רחבה מפרידה בין הגן וכיתה א'. בגן שמענו את קולו של המורה ותלמידיו, ובכיתה שמעו את קולותינו מהגן.
עזרה לגננת לא היתה. האמהות היו מביאות ארוחת עשר לפי התור מצופית ומגן-חיים.
לא אחת קרה שהאם התורנית היתה עסוקה במשק ולא יכלה להביא אוכל לגן... ובגן השולחן ערוך והילדים מחכים ''בריכוז'' כשאני מותחת את הזמן, שרה ומספרת והאוכל אינו בא...

תחבורה סדירה מכפר סבא לצופית היתה שלוש פעמים ביום: ב- 6 וב- 7 בבוקר ובארבע אחה''צ. מכיוון שעזרה לא היתה לי ורציתי להספיק להכין את הדרוש לעבודה, ולפעמים גם לשפץ משהו, לצבוע את הרהיטים והצעצועים - נהגתי לצאת מכפר סבא באוטובוס הראשון בשש בבוקר, וב - 6.15 הייתי כבר בגן. בצהריים הייתי חוזרת בעגלה שהובילה את החלב למחלבה בכפר מל''ל. זכורני איך בימי גשם ישבתי בעגלה ע''י החבר ורנר, והוא היה עטוף בשק ששמש לו ''מעיל גשם''.
העזתי ופניתי ל''אגד'' ודרשתי שישלחו אוטובוס לצופית גם בצהריים. הם הסכימו לשלוח מכונית בשעה 1 לנסיון. הנסיון הצליח. היום, כשכל 20 דקה יוצאת מכונית לצופית, קשה לתאר את תנאי התחבורה של הימים ההם.

ומשהו על הקשר בין הגן ובית הספר, שצויין לא פעם ע''י החברים במושב. הקשר היה הדוק, כאילו היו שני אלה מוסד חינוכי אחד. התקיימו ישיבות משותפות וחגיגות משותפות, וביחוד חגגנו יחד ט''ו בשבט, ביכורים ואחד במאי שהפכו לחגיגות הכפר כולו.
לא פעם, בעת הצורך, היו ילדי בית הספר באים לעזרתי, היו אלה רגעים נעימים לי ולהם. במיוחד זכור לי מקרה אחד: בפגישת גננות בקרית ענבים שברתי יד. זה היה לפני מסיבת חנוכה, הכל היה מוכן אך ביד אחת לא יכולתי לקשט את הגן. והנה, יום לפני החגיגה, באו נפתלי לרנר (נאור) ז''ל שהיה אז מנהל בית הספר, עם ילדי כיתה ח', ולפי הוראותי קישטו את הגן. הדבר נעשה בפשטות ובמסירות. זה היה מומנט חינוכי אחד מרבים של עזרה הדדית, אשר לא יתואר במלים.

תשע שנות עבודתי בגן הילדים בצופית למרות הקשיים, היו נעימות ויפות בחוויות והרשמים שהשאירו בנפשי יקרים לי מאד מאד.