צופית

פסיה ארליך / עמ' 261-262

שנים חיינו בעיר. גם פרנסה לא חסרה. בעלי היה נהג מונית והתפרנסנו בכבוד. האמת ניתנת להאמר שלא עלה על דעתנו לעזוב את העיר ולעבור לכפר לולי התנועה ''מן העיר אל הכפר'' שזמן מה הכתה גלים בין רבים מפועלי הערים. גם אנו נתפסנו לתנועה זו, וביום בהיר אחד החלטנו, בעלי ואני, לעזוב את העיר ופרנסותיה ולעבור להתיישבות. אמרנו: החיים בכפר בריאים יותר, הילדים מתפתחים יותר טוב בכפר, באויר הצח. יש להודות שגם משטר הצנע ששרר אז בארץ השפיע על החלטתנו.
בתומי האמנתי שבבואנו לכפר יזרום החלב ישר מעטיני הפרה לדליים, והביצים יתגלגלו בחוצות.
בתנועת המושבים הציעו לנו להצטרף למושב צופית במסגרת ההרחבה. התקשרנו לצופית, קיבלנו בית קטן ושטח אדמה. רכשנו פרות ועופות.
כשהתחלנו לבנות את המשק נועדו לנו כמה אכזבות. החלב לא זרם כפי שקיוויתי, ואף הביצים לא התגלגלו על הרצפה. נתברר כי חקלאות הוא מקצוע קשה שצריך ללמוד אותו, והרבה תלוי בחסדי שמים. בהתחלה, כאשר השווינו את אורח החיים שנטשנו בעיר והחיים החדשים בכפר היה המאזן שלילי. אודה ולא אבוש: בזמן הראשון חשבנו ברצינות לעזוב את המושב ולחזור לעיר. אלא שלאחר שחיסלנו הכל בעיר וכל מה שהיה לנו השקענו במשק, לא היה קל להחליט לחסל את המשק ולהתחיל מחדש בעיר. שקלנו לכאן ולכאן ומשקלו של הכפר הכריע. נשארנו ואין אנו מתחרטים על כך.