צופית

צפורה לבנדיגר / עמ' 235 - 238

למרות גילי הצעיר וחיי הרווחה בבית הורי הייתה גדולה לאין שעור שאיפתי לעלות לארץ ישראל ולעבוד בה. שום דבר לא היה בכוחו לעכבני, ובדי עמל ומאמץ עלה סו''ס בידי לקבל את הסרטיפיקט הנכסף. כי מעטים היו הסרטיפיקטים וצריך היה להיות בר-מזל מיוחד כדי לזכות באחד מהם. בשנת 1926 עליתי ארצה בשעה טובה ומוצלחת.
סבא שלי, רב מאירל דיקשטיין ז''ל זה שהקדימני בהרבה שנים בעלייה לארץ הקודש, קלט אותי לביתו, דאג לכל מחסורי, סידר אותי בעבודה במשרד ואף מורה לקח בשבילי ללימוד עברית. אך בכל אלה לא מצאתי סיפוק, כי לבי נמשך אחרי עבודות חלוציות, ויום אחד פרשתי מהעבודה ה''אינטליגנטית'', התיישבתי על ערמות אבנים עם פועלים חלוצים אחרים וניפצתי חצץ. משהתיבלו הידים עברתי לנס-ציונה לעבוד בפרדס, עבדתי יחד עם הבחורים במעדר, עדרתי ופתחתי צלחות במשק הפועלות שנוסד אז בעיינות. העבודה בעיינות הייתה אחד הגורמים שקבעו דרכי להתיישבות.
עם ההתכוננות לעלייה על הקרקע עברנו לגור בכפר-סבא. בין היתר הודרכתי באימוני נשק. הייתי מבקרת בפרדס למפרט ששימש מקום סתר לאימונים, ומורי בנשק היו אליהו שרייבמן, חנוך סטרליץ ויוסף קרלנבוים (אלמוגי), אף עזרה ראשונה למדתי. רכשתי ידיעות שאחר כך היו לי לתועלת בנקודה החדשה.
לפני בואנו לכפר-סבא עבדנו בנס-ציונה. יום אחד, בעת שעבודת האריזה הייתה בעיצומה, קיבלנו הודעה דחופה מהמרכז החקלאי שעלינו לעבור מיד לכפר-סבא, הואיל וועדת ביקורת מטעם החברה המיישבת תבקר כל משפחה כדי לבחור את המוכשרים לעלייה. עזבנו את נס ציונה בריתחת העבודה ועברנו לכפר-סבא. ביום בהיר אחד הופיעה ועדת הביקורת. נבהלתי. באותו רגע הייתי טרודה באפיית לחם, אף ערמה גדולה של בגדים וסמרטוטים הייתה מוכנה לכביסה. נכלמתי שמצאו אותי דווקא במצב זה. אנשי הועדה הרגישו בבושתי והרגיעוני. ''אין דבר - אמר אחד מהם - תרבינה נשי עמל הארץ''. מיד נתגלגלה שיחה ידידותית והם הסבירו לי כי מטרת הביקור - לקבל תמונה נכונה על טיב המועמדים להתיישבות. צמרמורת עברה בכל גופי למשמע דברים לאה וזיעה קרה כיסתני. האם יהיה גזר דינם לחיוב או חס וחלילה לשלילה? האם יאיר לנו המזל ויכללו אותנו ברשימת הראויים להתיישבות? אחרי השיחה הידידותית והממושכת נפרדו ממני באיחולים והבטחות. והיו הימים אחרי הביקור הגורלי - ימי ציפייה ותקווה עד שנתבשרנו שנכללנו בין המאושרים.

עלינו על הקרקע. נמסר לנו בית קטן - שני חדרים קטנטנים ומטבחון ומרפסת פתוחה, בלי חשמל, בלי ברז מים, בלי תריסים, והנוחיות במרחק מה מהבית. את ה''ריהוט'' התקנו מארגזים, ולמרות המאמצים להחזיק את הבית נקי, פייחו הפתיליות את הקירות והתקרה, כי מעשה להכעיס, התחילו לפייח דווקא בשעה שצריך היה לרוץ להאכיל את האפרוחים. והמים מחוץ לבית, ולא פעם נאלצתי להוציא את הכלים החוצה כדי לשפשפם בחול, שהיה למכביר. משהגיעו האפרוחים מן האינקובטור צריך היה להחזיק אותם ששת השבועות הראשונים בבית, ומלבד הריחות שהפיצו בו צריך היה יום, יום לשטוף ולגרד את הרצפה במגרדה מהלשלשת.
כאמור, היה המטבח קטן מאד, אך מעלה הייתה לו, שבישבך על ספסל יכולת להגיע לכל פינה ולארון האוויר ששימש כמקרר. בערבי החורף היה גם חם בו. במטבח הצטופפו ובישלו וחיממו את פחי המים לרחיצת בני הבית: ובגשם גם כיבסו בתוכו ועשו בו כל מיני עבודות שאי אפשר היה לעשותם בחוץ.
לא כל כך בנקל הגענו ל-50 האפרוחים הראשונים. זמן רב חלמנו עליהם וכשזכינו לקבלם הייתה השמחה גדולה. זכרתני אותו יום בו קיבלתי את 50 האפרוחים. לבנים כשלג היו, רכים כמשי. היצורים החביבים עם המקורים הזהבהבים כה התחבבו עלינו שכל אחד כמעט וזכה לשם חיבה. לזו קראנו קפצנית ולזו חברה'מנית, לזו זללנית ולזו יפהפייה, ולזו שהייתה תמיד ראשונה לאכילה קראנו אגואיסטית, הם ניסו גם לקשור קשרי חברות ע''י קפיצה על הכתף והראש. האין זה נפלא?
רבה הייתה השמחה ביום שהובאו ארבע העזים הראשונות לכפר. משוויצריה הובאו. היינו בין המאושרים שעלתה בגורלנו עז מן הראשונות, והמשפחה כולה יצאה להקביל את פניה, גם שם נתנו לה: ''חביבה'', וכמה תקוות תלינו בה: היא תספק לנו חלב, גבינה ואף חמאה - ממש חלק גדול מפרנסת הבית. מלוחות ישנים ופחים בנינו לה דיר. חלב הרבה לא נתנה ''חביבה'', אבל בוולדות לא הכזיבה.
באותה תקופה ראשונה היו מבקרים אותנו תכופות אורחים מן העיר. הם ביקשו לעזור לנו בעבודה. פעם צריך היה למרוח יוד בכרבולות העופות, כי חלו באבעבועות, זאת הייתה עבודה לא נעימה. אחת האורחות בראותה בכמה עבודה כרוך גידול עוף, אמרה: עכשיו, כשביקשו ממני שלשה מילים בעד ביצה אשלם יותר בלב שלם, קודם חשבתי שצריך רק לצאת לאסוף את הביצים. על גופה חשה שזה לא כך, כי בעזרה לי זכתה להרבה שריטות בידיה, ואף בפניה.
מכיוון שהמשק עוד לא יכול היה לפרנס את המשפחה, וצריך היה גם לבנותו, יצאתי לעבודות חוץ. בחורף הייתי קמה השכם בבוקר ורצה לעבודת האריזה. על קצוות אצבעותיי הלכתי כדי לא להעיר את הילדים, מיהרתי למטבחון להכין לילדים ארוחת בוקר וגם צידה לנו לכל היום. רגעים אחדים לפני יציאתנו הערתי את הילדים בלטיפה ובמילת חיבה שיתאוששו. יש ובחוץ ירד גשם וכה טוב היה להוסיף לשכב במיטה החמה... ולעבודה צריך ללכת מרחק של כמה קילומטרים ולפעמים נאלצתי גם לרוץ כדי להגיע בזמן, כי אסור היה לאחר. ולא אחת הייתי מגיעה לבית האריזה ממש ברגע האחרון. והאורז שולט על הקבוצה והוא מקפיד שהעובדות לא יזלזלו חלילה בעבודה. העיניים מושפלות על ערמת הפרי והידיים מגלגלות במרץ ובזריזות שניים - שלושה תפוזים בבת אחת מן הערמה הגדולה לערמה שנייה, מבוררת לידי העוטפות ומהן לידי האורז, ומהאורז ע''י מרים התיבות - בחור חסון - למרפסת, ישר לנגרים וכך, יום, יום. וטוב היה שהפרדס סיפק קרוב למאה ימי עבודה - עזרה חשובה לכלכלת הבית ובניית המשק.
ומשזכינו למעט תוצרת עצמית, מלאנו הסלים בקצת הירקות והלכנו, על פי רוב ברגל, לכפר-סבא למכרם. בייחוד אזכור לטובה את מוניץ בעל הקיוסק, שלפעמים היה קונה את הירקות, ולפעמים הצטער שאין לו צורך בהם ונאלצנו לסחוב את התוצרת בחזרה כי צר היה לנו לזרקה. והיה והצלחנו למכור את התוצרת בשילינג, לא ידענו על מה להוציאנו, כי הצרכים היו מרובים.
ולעת ערב, למרות העייפות מיום העבודה, צריך היה להכין את ארוחת הערב, ולהכין אוכל גם ליום המחרת, ולאפות לחם כל יומיים, ולתפור ולתקן בגד משאריות. בין עבודה לעבודה תפח הבצק, וצריך היה למלאות את התבניות, בכדי שבשעה 4 לפנות בוקר יאפו אותו. לפני היציאה לעבודה הופיעו ככרות לבנים וריחניים, שנאפו לא בתנורים מאבן, אלא בתנו של פח על שני פרימוסים.
כך עברו ימים ושנים ולא הרגשנו בעייפות, כי את משקנו בנינו, ובשעות הפנאי לא זנחנו גם את המזון הרוחני, כמו חוגים לספרות ולתנ''ך וכו,. ניצלנו את מורי המקום ואנשים מבחוץ, מהמרכז לחינוך ולתרבות וסופרים ואמנים, שלעיתים באו אלינו בהתנדבות ברגל ובגשם. אציין שמותיהם של אחדים מהם: שה-לבן, חנני, ברוידס, ש.שלום, רבקה אלפר, רחל שזר, מ. סמילנסקי ורבים אחרים. כולנו היינו נדחקים לבית הספר וטוב ונעים היה בצפיפות של שבת אחים.
בית ספרנו לא היה לו תקציב לשרות הניקיון ואנחנו האמהות, עשינו לפי תור כל שבוע את הניקיון בבית הספר. גם דאגנו שהילדים יקבלו ארוחה חמה.
עם עלייתנו לנקודה הרגשנו בצורך דחוף לעזור אחד לשני, בייחוד בעבודה ממש, ולא ידענו כיצד לבצע את העזרה ההדדית. יום אחד נכנסתי לבקר חברה ששבה מבית החולים. מצאתיה חלשה, ובעלה היה בעבודה בחוץ. ראיתי איך בלעה את דמעותיה. הרגעתי אותה והתחלתי לטפל בה ובילדים. הבאתי את הבית למצב נקי ומסודר, הכינותי ארוחה ואף כיבסתי כביסה קטנה. וזה לא היה מקרה יחיד, התלבטתי עם עצמי ולא ידעתי מה לעשות. באתי לחברות והצעתי כי נסדר תור לעזרה לפי סדר הבתים. זכורתני אותו יום שנכנסתי לבית אחת החברות להודיע לה על תורה במתן עזרה. מסרתי לה את ההודעה בנשימה עצורה, היא הבחינה בנשימתי הכבדה ושאלתני בתמיהה לפשר הדבר. קשה היה לי להסביר לה כי פחדתי שמא לא תסכים לתפקיד שהוטל עליה. למותר לומר שפחדתי פחד שווא. שכן כל החברות גילו רצון לקיים את העזרה ההדדית במלואה. וכך לפי סידור מסוים, התחילו לקיים את העזרה לנזקקות. אחר כך נודע לנו כי סידור דומה קיים במושבים הוותיקים.
מני אז חלפו שנים לא מעטות. הרבה מושגים השתנו, המשפחות גדלו והתרחבו, נוספו בעיות ודאגות חדשות. תקופה, תקופה וצרכיה ודאגותיה, ועתה בהגיע כפרנו לגיל שלושים תפילה בפינו: מי ייתן ונזכה להמשיך שנים רבות בדרך שהתחלנו בה לפני שלושים שנה.