צפורה בנקוביץ' (שטיין), עם מלאות 30 שנה למושב / עמ' 212 - 215
שעת בין הערביים מתקרבת: צללי הערב הולכים ומתארכים, כנוסכים שלווה על בתי המושב: רוח קלילה משחקת בצמרות העצים הגבוהים ומניעה אמיריהם כאילו עמדו בתפילת ערבית. קולות וצחוק הילדים מתערבבים בטרטור מנועי הטרקטורים הנחפזים לסיים את יומם...
ואני יושבת, נינוחה בכורסא המרווחת בבית הורי ומקשיבה לנעימה הקלה העולה מן המקלט. אוירה נעימה מתפשטת בכל בית: אט, אט, נעצמות עיני...
והנה עולות בזו אחר זו, כבסרט נע, תמונות שונות מן העבר: מטושטשות ובהירות, קודרות ומאירות, לראשונה עומד לנגד עיני בית קטן ללא ריהוט מלבד ספה ושולחן וכמה כסאות רעועים בין קירותיו הדלים. עששית נפט ''מפוארת'' ירוקת כיפה משמשת קישוט יחיד בבית. ומסביב לבית זה בתים דומים, הנראים כשתולים בתוך שדות מכוסים קוצים גבוהים.
דומה כאילו להכעיס רוצים הם להפר את שלוות השממה שמסביב. אך פתאום, משתנה התמונה, וכבמגע קסמים צומחים ומבצבצים פה ושם סביב הבתים לולים, רפתות, שיחים ועצים, והמקום נבלע במעטה ירק. והנה צפה בזכרוני תמונה. לילה אפל, ואני בזרועות הורי עטופה בשמיכה.
-לאן אנו הולכים, אמא?
-הלילה נישן בגן הילדים ויהיו שם עוד ילדים. באמת ''שמחה גדולה''. הסיבה האמיתית שלא חדרה לתודעתי הילדותית- היתה משום סכנה להישאר בלילה בבתים שבקצה המושב, כי השנה שנת 1936...
אכן שנת המאורעות הראשונה מטושטשת בזכרוני. שכן תחושת הפחד והסכנה היתה ממני והלאה בהרגישי את עצמי מוגנת היטב, הן ע''י הורי והן ע''י אנשי המקום. מאוחר יותר סופר לי כי באותה תקופה היו נמנעים מלהסתובב בחדרים האחוריים כשהם מוארים, ואת הערבים היו מבלים במטבח ששכן בחלק הקדמי של הבית.
אולם לעומת ה''מאורעות'', ברורים היטב בזכרוני שנות הילדות המאושרות בחיק הטבע, וכל הקשור בהן-מגן הילדים שהחליף את כל ההתרחשויות בשנים הללו, אולם חוויות בלתי נשכחות היו תהלוכות הלפידים בחנוכה , כשאורותיהם המרצדים נשאים ברחובות המושב, וחגיגות הביכורים שנערכו במרוכז לכל ישובי הסביבה. כמו כן עצם הלימוד וכלל ההווי של בית הספר יצר חוויה עמוקה בלבנו. אולם אנו, ילדי המושב, ראינו צורך לשלב את הלימודים עם העבודה והעזרה במשק. ראינו את עמל ההורים בעבודתם המפרכת, מעלות השחר עד חצות, את ריצתם המטורפת מן הלול לרפת, לפרדס ואף לעבודות חוץ שונות אשר לא אחת פגעה בהם יד ביש המזל וחוסר ההצלחה. פה פרה שנפלה, ושם לול שלא הביא ברכה-חובות שהשקיעם בחובות עצומים. אך הם שבע נפלו וקמו. לא מעודף כח יכלו להחזיק מעמד ולהמשיך להתייגע, אלא המרץ הרב ששכן בקרבם, הוא שפילס את דרכם- המרץ אשר נשאב ממקורות איתנים של עם קשה עורף, בעל רצון כביר ,ללא כניעה וללא רתיעה. המרץ הנשאב ממעיינות האמונה בתקומת האומה. ואנו, הילדים, חשנו צביטה בלבנו בראותנו את המאמץ העל אנושי של הורינו היקרים: הרגשנו בחובה המוטלת עלינו לעזור ככל האפשר, כי למעננו עמלם.
זוכרת אני את שנות המלחמה הקודרות כעננה שחורה בשמי התכלת. למרות היותנו עדיין רכים בשנים, כאבנו גם אנו את כאב האומה הנרדפת והמוכה. שנים קשות היו שנות המלחמה גם למשק, אשר היה נתון במצוק כלכלי,- כמה הון ואון הושקעו בפרדס בשעה שכל פרי הזהב הלך לטמיון, נפל ונרקב באין קוטף. בלית ברירה היינו אוספים את הפרי בידינו הקטנות וחותכים אותו למען יהי לפחות מאכל לבהמה. המלחמה נסתיימה, האופק הלך והתבהר במקצת- עולים חדשים התחילו מגיעים ארצה וחלק מהם נקלט אף במושבנו. עתה גדל המושב והתרחב, גם המצוקה הכלכלית החלה אט אט להעלם. אף בנו, הילדים, חל שינוי. פתאום ראינו את עצמנו בוגרים-נוער. עתה החל מאבק חדש- המאבק למדינה עצמאית. גם הנוער שלנו לקח חלק במלחמת הקוממיות, בה שכלנו שלושה נערים יקרים, אשר בזכותם ובזכות דומיהם ניצחנו במאבק, אשר הודות לאמונתם ומסירותם זכינו במדינתנו.
ועם קום המדינה זרח ועלה אור חדש סביבנו, כאור שמש בוקר המפזרת את צללי הלילה. מצב המשק הלך והשתפר, נפתחו שווקים לתפוזים. עתה ראינו כי לא לחינם היה העמל שהושקע בפרדס לטפחו ולשמרו. הוא השיב למסורים לו כגמולם. הוא אפשר להם להרחיב ולשכלל את בתיהם, לגור בנוחיות ולראות קצת נחת וגמול בעד העמל המפרך. המושב כולו החל משגשג ופורח.
שמחות מסוג חדש החלו לפקוד את בתי החברים: נישואי הילדים בזה אחר זה, והמיית הנכדים הממלאת את אווירת המושב, ואף אל כתלי בית הספר הגיעה, אל אותם ספסלים, עליהם ישבו ולמדו הוריהם...
לפתע והמייה נעימה, נוגעת ללב מדברת אלי, ויד רכה מנענעת כתפי: ''אמא, קומי''
אני פותחת באטיות עיני ונפגשת במבטי ילדי המחייכים:
-את חולמת, אמא?
- לא חביבי, אינני חולמת! הכל מציאות, שריר וקיים! הכל הושג למעננו, למענכם ולמען הבאים אחריכם. אלא שעננת צער עמוק מעיבה על ההישגים הרבים- אותם חברים וחברות יקרים, אשר נאבקו ועמדו כסלע איתן בכל המצוקות ולא יכלו עוד והלכו מאתנו ללא עת ולא זכו להגיע למעמד זה.
כן, שלושים שנה חלפו כחלום, כבסרט נע, אך תוצאות החלום הן ממשיות, נהדרות. למראה כל אלה גואה הלב ועולה על גדותיו: יישר כוחכם! וברכה חרישית ממלמלות השפתיים- ברכת שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.
