משה צוונג / עמ' 284-285

אבי היה חקלאי ומשחר ילדותי עסקתי בעבודת אדמה. בן יחיד הייתי להורי ובעודני נער הצטרפתי לתנועת גורדוניה. כל מאוויי היו לעלות לארץ ולחיות בה כאיש עובד אדמה. השפעתי על אבי שיעסיק בעבודה חברי מגורדוניה שהכשירו את עצמם לעבודה ולחקלאות. הכל יכולתי להשיג אצל הורי חוץ מההרשאה לעלות לארץ ישראל. כיצד יתנו לי לעזוב אותם ואני בן יחיד?
ספטמבר 1939. כל המשפחה היתה בשדה העבודה. בשמים הופיעו האוירונים הגרמניים הראשונים. לא רחוק מאתנו היה מחנה של הצבא הפולני, אותו הפציצו המפציצים הנאציים. לא עברו רגעים מעטים וגלים חדשים של מטוסים כיסו את פני השמים. מטרתם של אלה לא היה דוקא המחנה הצבאי, אלא העיירה. הם זרעו מוות על ימין ועל שמאל, וביום השלישי לפרוץ המלחמה נכנסו הגרמנים לעיירתנו.
אחת הפעולות הראשונות של הצבא הכובש היה החרמת המזון, הבקר והסוסים. למותר לומר שלקחו כל מה שמצאו אצלנו, רק סוס אחד החזירו לנו בהשאלה כדי לעשות את עבודות השדה, כי היו מעוניינים באיסוף היבול.
המשכנו איכשהו עד אביב 1940. יום אחד הובהלו היהודים לשוק המרכזי. נעשתה סלקציה וכל אדם מסוגל לעבודה נועד, לפי דבריהם, להישלח לעבודה לגרמניה. ניסיתי להעלם ולהסתתר לכמה שעות, אך הגרמנים גילו את מקום מחבואי ואחרי מכות נאמנות שספגתי, הובאתי לרופא כדי לבדוק את כושרי הגופני לעבודה ב''מולדת היקרה''.
ידעתי שאם הרופא יפסול אותי אחת דתי להמית, ולמראה בשר גופי המרוסק, המצאתי סיפור שנפלתי מסולם גבוה ונחבלתי. הרופא אישר אותי. הוכנסתי למחנה והועברתי לפוזנן, עיר פולנית שהנאצים סיפחוה לגרמניה. הייתי במחנה בפוזנן עד להתחלת המלחמה עם רוסיה, אז הועברתי לפרנקפורט. חדשים אחדים הייתי במחנה בפרנקפורט. זאת היתה התקופה הטובה ביותר שלי תחת שלטון הנאצים, שכן היה שם גן ירקות גדול, ומשנודע לגרמנים שאני בקי בעבודה חקלאית, עשוני למנהל הגן.
יום אחד נתקבלה פקודה להעביר את כל היהודים שבמחנה לאושוויץ.
במשך שלוש שנים נדדתי ממחנה השמדה למחנה השמדה. מאושוויץ הובאתי לבוכנוולד ומבוכנוולד להלברשטט. בכל מקום הועבדתי בפרך ויותר מפעם אחת לא האמנתי שאצא בחיים מהמחנות הגרמניים. כך ריחפתי בין החיים והמוות עד שהרוסים שיחררו אותי.
על עגלה רתומה לסוס צולע נסעתי בדרכים משובשות לפולניה.
בלבי הבהב זיק תקווה למצוא בחיים מישהו מבני משפחתי. למרבה יגוני נספתה משפחתי כולה, איש לא נשאר. הייתי בפולין עד שנת 1950, ויחד עם זוגתי קיבלתי תמורת סכום גדול היתר יציאה מאת השלטונות הפולניים ועליתי ארצה. בארץ התקשרתי מחדש לאדמה בהצטרפותי למושב צופית. כאן הכיתי שרשים וכאן ביתי.