ש. דיין / עמ' 94-92

לפני 10 שנים, עם קום שלטון החושך בעולם, גברה דאגתנו להגן על קיומנו ולהבטיח לנו אמצעי קיום; ודוקא אז נפסקה פעולת ההתיישבות של ההסתדרות הציונית. אחרי מעשה ההתיישבות הגדול בעמק-יזרעאל ובגוש הקישון לא נראו סיכויים לחידושה בקרוב.
בימים ההם היתה בין ציוני אמריקה קבוצת אנשים, אשר חשבה על שיטה אחרת בדרך ההתיישבות בארץ. היא מתחה ביקורת קשה על ההסתדרות הציונית וביקשה לשמש דוגמה בסלילת דרכים חדשות בהתיישבות הציונית.
על אף התנגדותו החריפה של רוב ציבור הפועלים לדרכים חדשות אלו, אשר התבטאו בתקציב מוקטן, בצימצום שטח הקרקע, בהתערבות המוסדות המיישבים בבחירת המתיישבים, בחוזים ותנאים קשים יותר, בהצרת רמת החיים של הפועל, שהיתה די נמוכה בלאו הכי, ברצון-יתר להביע דעה בחיים הפנימיים של המתיישב - על אף כל אלה הסכימו פועלים, מתוך צמאון להיאחז בקרקע, לקבל את אשר ניתן ולהתחיל במפעל התיישבות חדש. לאחר דיונים ובירורים ממושכים קיבלו ההסתדרות החקלאית וההסתדרות כולה, במועצות מיוחדות את הדין.
הוכרז על התיישבות של אלף משפחות, הגענו ל-432, מביניהן כשליש (שלושה ישובים) נשארו בחלק ההדרגתי: כלומר, שטח קטן ליד הבית, ללא המשך, ללא ציוד וללא מטען. בין 11 הישובים - ישוב אחד הוא קבוצתי. והיתר - מושבי עובדים.
כשהתחילו לדבר על התיישבות האלף היתה תקופת גאות לפרדסנות ושפל למשק המעורב. המשק המעורב היה בראשיתו ועל אף האמונה הרבה של המחזיקים בו, לא יכולנו להחדיר לא רק לציבור בכללו, אלא גם לחלקים בין ציבור הפועלים, את ההכרה שהמשק המעורב הוא הבסיס הנכון לקיום לאומי ולקיום כל פרט ופרט בתוכנו. זהב הפרדסים סינוור את העינים. מכאן שסברו כי בסביבה זו יוכלו להתקיים גם על שטח מצומצם ועל ענף אחד. לקיום הוכנסה בחשבון גם העבודה השכירה בפרדסי הסביבה עד שהמשק ישא את עצמו ויאפשר קיום.
עם כניסתנו לתוך ההתיישבות הזאת, לא יכולנו, ואולי גם בצדק, לשתף את המוסדות הלאומיים בציודה. שעל כן, המוסדות הלאומיים טענו שהם מעונינים למשוך הון ציבורי להתיישבות, וההון הלאומי ישמש לצרכים אחרים. החברה הכלכלית לארץ-ישראל היתה היחידה, שהשקיעה כספים בהתיישבות זו והשקעותיה הגיעו לסכום של 68,000 לא''י בבתים ובמטע, ו-42,000 במים. מלבד זה שיתפה את עצמה ''ניר'' ב-14,000 לא''י, וסכומים קטנים הושקעו על ידי המתיישבים עצמם.
ידענו צורות משק-שונות בארץ. הגענו גם ממקומות שונים להתפתחות טבעית של 20 דונם ליחידה ואפילו פחות מזה (בעמק הירדן ובעמק חפר), אולם המשק בהתיישבות האלף נבדל מכולם בזה שלא קיבל את ציודו, פרט לפרדס, ואין בו אותן הסגולות שיש למשל בעמק הירדן.
לעומתן יש לו סגולות אחרות, אשר יתרונות וחסרונות בהן. הישובים קרובים למושבה. וזה אליה שקוץ בה. אמנם המושבה מספקת עבודה, אולם היא מוציאה את העובד מהמשק ומרתקת אותו אליה, והוא אינו יכול להתמסר לבנין משקו הוא. המושבה גם היא משפיעה על צורת החיים של המושב, קשה מאד לישוב צעיר על יד המושבה לבנות לעצמו את מוסדותיו החברתיים, משום שהכל הוא מוצא בתוך המושבה:
בית ספר, צרכניה ומקום לשווק את תוצרתו. המסגרת והיסודות של מושב העובדים עומדים כאן בפני מבחן חמור, דרושה גבורה נפשית רבה גם במובן החברתי גם במובן המשקי, לקיים ישוב בתנאים אלה, ובייחוד בשנות השפע. אלה המושבים אשר התעקשו והצליחו, משמשים דוגמה נאה לכל התיישבות האלף, וגם אחרים יכולים ללכת לאורה.
עם כל הקשיים שעברו על ישובים אלה חיים בהתיישבות זו כ- 2,000 נפש, כ-900 ילד נולדו בהם. פועלי המושבות, שכירי יום, אשר לא היה להם משלהם ולא כלום, מחוסרי עבודה, חסרי רכוש, רק הטוריה על שכמם, רווקים ובודדים - התבססו והיכו שורשים. קם להם דור חדש.
הם הקימו ישובי-בטחון סביב המושבות והישוב נעשה רצוף יהודי. כל זאת עשתה התיישבות האלף. פועלים אלה, בשטח קטו, הוכיחו שאפשר למלא אותו תוכן של התיישבות. כאן דוגמה לעתיד הקרוב. כאשר נתברך בעלייה גדולה נוכל להראות על הדוגמה המאלפת הזאת. בכוחות משותפים, במרץ רב, באון נעורים הקימונו מפעל התיישבות זה ונוכל להצביע עליו כעל דרך לרבים.