תיכוניסטית כבת 17 - 18 גויסתי כמו בני גילי להגנה - למחתרת. השביעו אותי בחדר בבית הספר, כשהמשביעים יושבים בחושך (שלא נדע מי הם) וכנראה שהתאורה בחדר הייתה באמצעות אור בלבד.
יצאנו לאימונים ותרגולים בשבתות. התאמנו בקפ''פ (קרב פנים אל פנים) כשכלי הנשק היה מקל עץ. הוא היה אמור לתת מענה במידה ונותקף. זה לא היה קל. כשהמדריך צעק ''שמור!'' הוסיף לזה חריגה לטעמנו: ''אני רוצה לראות רצח בעיניים''.

לקריאת שמור, היה עלינו להניף את המקל בצורה אנכית בגובה המצח, כדי להגן על הראש. היו גם מצבים אחרים כמו מכת-צד למשל או מכת-סנתר.
למדנו לצעוד על צינור מים מעל לוואדי. לא תמיד הצלחנו.

למדנו גם תקשורת בין תחנות השמירה או הישובים:
1.ע''י דגל - מיועד לתקשורת ביום.
2. בפנס-אור לתקשורת בלילה.
3 פנס הליוגרף - ניצול השמש לתקשורת ע''י קליטת קרני השמש במראה.
השפה היתה שפת מורס: קווים ונקודות. לדוגמה - האות ו' היתה נקודה, האות ה' היתה 3 קווים. נקודה היתה פעולה קצרה וקו היה פעולה יותר ארוכה.

בחופשת פסח יצאנו למחנה. היה לנו אהל. היתה תחרות על האוהל הנקי והמסודר. אני זוכרת שהיה לנו שק ופרשנו אותו כשטיח בין המיטות. קופסת קרטון הצבנו מחוץ לאהל כפח אשפה. הביקורת של המדריכים נתנה לנו מקום ראשון.
מאחר ונשבענו אמונים, שלבו אותנו בפעולות של המחתרת. באחד הערבים - במוצאי שבת, כשחזרנו מהסרט בכפר-סבא, עצרו אותנו בכניסה למושב והוליכו אותנו ללול של מכטינגר. שם עסקנו בניקוי כדורי ירייה. את הכדורים הנקיים אחסנו בקופסאות מניר קטון ומשה מונדלק ז''ל ואני נבחרנו לציין על כל קופסה את סוג הכדורים שהכילה הקופסה.
לימים, אבא שיצא לשמירה קיבל רובה וקופסת כדורים. הסתכלתי על הכיתוב וגיליתי שזה היה כתב ידו של משה.
ערב אחד בילינו במועדון הנוער. היו אתנו גם גדולים מאתנו וסימה בלויווייס ויעקב גלר (מגן חיים) התבקשו ל''שחק'' כזוג שיוצא לטיול לילי. תפקידם היה לעקוב מקרוב אחרי תנועת מכוניות של הבריטים על הכביש כפר-סבא צופית - רמת הכובש. ביום בהיר אחד נחשפנו לחיפוש ע''י ה''כלניות''. אבא הספיק להחביא את החוברות ''האסורות'' בתוך חבילות הקש ברפת. החיילים חיפשו 3 סרג'נטים שנחטפו ע''י האצ''ל או הלח''י. הם חיפשו בבית מאחורי הדלת ובחצר בתוך חבית בה הייתה מאוכסנת כביסה מלוכלכת. ואני פחדנית, פתחתי את הרדיו באנגלית. עד היום אני כועסת על עצמי על גילוי פחדנות או אולי הייתה סתם חנופה.

זכורה לי פרשה נוספת בתפקיד שלי ב''מחתרת''. ביום בהיר אחד הופיע בביתנו בחור צעיר והודיע לי שבחרו בי כקשרית. לא עיכלתי את משמעות התפקיד עד שנקראתי לצאת עם פתק לרמת הכובש.
רצתי וחיכיתי לאוטו מבלי לדעת אם עבר או לא. הייתי מתוחה, לבסוף האוטו הופיע והנהג, גרשון, התפלא לראותני בשעה כזאת נוסעת ליעד שאין תחבורה משם בערב. הוא החל לחקור אותי והבין מיד שאני מוגבלת בתשובות ובבואנו לרמת הכובש הביא אותי למי שהיו אמורים לדעת מה מבוקשי. מרוב פחד שכחתי את השם הנכון של האדם אליו הופניתי ולאחר שאלות ובדיקות מכל צד הוכחנו את מקומנו ומסרתי את הפתק.
לא ידעתי כיצד אחזור. בדרך היה ישוב ערבי בשם מיסקי וזה היה תענוג מפוקפק לצעוד שם בלילה לבד. נרגעתי לאחר שהוסבר לי שאקבל ליווי. בחור צעיר הרכיב אותי על אפניו עד לכניסה לצופית. בדרך חלפנו על פני שני ערבים. מסתבר שפחדי לא היו חסרי אחיזה במציאות.
כשבאתי הביתה השבתי את רוחה של אמי שמאוד מאוד דאגה לשלומי.

כנראה שרק ניסו אותי מפני שכאשר הצצתי בפתק התשובה שנתנו בידי, מצאתי כתוב: ''כדבריך כן אעשה. אגב, מסכ''ז מאוד נחמדה''.