ז. רובשוב (זלמן שז''ר - נשיא מדינת ישראל בעת הוצאת הספר לאור) / עמ' 83-82

חזקה עלי פקודתו של הרצפלד, וביום זה, בחגיגת ההתיישבות הזאת, איך אפשר שלא לקיים את פקודתו ? הרי הוא היוזם, והוא השושבין והוא בעל-השמחה! ואם הוא מצווה לדבר, אין זכות לסרב לו. תרשו לי איפוא, במקום נאום, לנסות לתרץ פסוק ויהא זה כאילו נאמתי. ומה גם שאת הפסוק העתיק הזה כתה ודאי גם-כן מתיישב עברי, איש החקלאות. אמנם לא איש התיישבות האלף, כי אם איש ההתיישבות מלפני אלפיים שנה. והפסוק הקדום ההוא לא ירד מאז מעל שולחן היהודים במשך כל אלפיים השנים בכל מסיבה ובכל גמר סעודה. והפסוק אף פשוט הוא מאוד, ולמדנו אותו כולנו בילדותנו, בכל-זאת אודה בפניכם כי לא תמיד היה מתיישב על דעתי. והפסוק הוא: ''הזורעים בדמעה ברינה יקצורו''.
רוצה אני להודות בפניכם, חברים, שמאז עמדתי קצת על דעתי וחדלתי ללכת בעינים עצומות אחרי פסוקים מקודשים, התחלתי להתקשות בפסוק זה. למה נחוצה הדמעה בשביל הזריעה? יודע המתיישב עכשיו וודאי ידע המתיישב גם אז, מהם הערכים הנחוצים לו כדי להבטיח את קצירו: נחוצה שמש ונחוצה אדמה, נחוצים מים ונחוצות ידים עובדות, נחוצה התמדה בעבודה ונחוץ רצון של ברזל - כל אלה ועוד דברים כיוצא בהם הם המשמשים לו ערובה, כי ''ברינה יקצור''. אך דמעה למה?
לשם מה נחוצה לאדמה הדמעה הזאת? למה נחוץ הסכל המיותר בשעת הזריעה? מה ברכה ביסורים בשעת בנין? ומי בכלל נתן את הגושפנקה הזאת, כי כדי ש''ברינה יקצורו'', נחוץ להיות לא רק עבודה ושמחת עבודה, כי אם גם סבל ויסורים ודמעה? מה מוסיפה הדמעה בשעת הזריעה לרינה בשעת קציר?
וכאשר התחלתי עוד יותר להיות אפיקורס בקשר הזה שבין הדמעה והרינה, נסתלק מלבי כל הקשר הזה בין סיבה ומסובב וחדלתי לראות כי אכן יש איזו שהוא תפקיד לדמעה. מי יאמר שיש קשר? הן יכול להיות, כי גם אם תשטוף הדמעה כגשם נדבות, לא תידשן מזה האדמה ולא יבוא מזה כל יבול ולא תהא בשעת קציר כל רינה. ואכן אף זאת בעינינו ראינו: זורעים ברינה וקוצרים בדמע.
ובדורנו, כששבענו דמעות ושבענו יסורים והאסון גבר מכל צד - ניסתה הנפש לא פעם להתנחם מחדש: אולי דמעה צורך קצירה היא; אולי יש תועלת ביסורים הללו ואנחנו לא ידענו? אולי עוד נספר בשמחה, כי היו היסורים הללו ואולי נבין אז, כי בלעדיהם לא יתכן הקציר? ולא היתה אחיזה לאשליה. מאנה הנפש לקבל את הנחמה הזאת, שאינה מוסברת. ועכשיו, כאשר התנסינו מאד והגענו לציון המרובע הזה שעל הקיר הלבן: ''אם אשכחך גולה - תשכח ימיני!'', המרובע השחור, אשר לפנים בגולה היו אבותינו קובעים אותו על הקיר בשעת בנין בית לבן כאבלי ציון וכזכר לחורבן, ואנחנו עתה, תוך בניננו ובשמחת בניננו הגענו לידי קביעת המרובע השחור הזה כאבלי גולה בתוך ציון - עכשיו, כשגברה והמרה הדנעה מאוד ומכל העברים ןצרותינו רבו; בעשר השנים הללו - שהן שנות התיישבות האלף כאן - אבל גם עשר שנים של שכול ויתמות לעמנו בגלויות, עשר שנים עקובות מדם ומקלון, משלטון עריץ והשתלטות המשטמה לישראל על פני כל העולם; ובסוף עשר השנים, כאשר האויב חוגג את נצחונותיו עלינו במלוא אירופה, ודמעותינו ןדמנו נשפכים ללא הפוגות - עכשיו וכאן, קיבל פתאום הפסוק הזה משמעות חדשה. כאילו לא זאת היא הפרובלימה אם יש צורך לאדם בדמעה, אלא זאת כל הפרובלימה: מה עושה האדם בשעת דמעה? מה עושה אדם אם צרות באות עליו ולבו בקרבו יתעטף והוא כולו סף-דמע ואבל על יסוריו ויסורי עמו ויסורי דורו? כיצד מגיב הוא אז על כל אלה? הרק ימרר בבכי ותאוות-החיים בו תאבד?
ואם איכר הוא האדם ויושב על אדמתו - הישתלט עליו היאוש ויטול את כוחו וימית בו את רצונו מלזרוע? אם רק לשעה קלה יבהל האיכר מפני צרותיו ויתבטל בפני יסוריו וידיו תרפינה והוא יפסיק את הזריעה -
ונסתחפה שדהו ואין לו כל תקוה להגיע לקציר. אבל, אם גם בעצם ימי הדם והדמע, אם אפילו בתוך עשר שנות הסבל והשכול, על-אף כל הרעות והתלאות, ידע האיכר לא להוציא את משך הזרע מידו ולצאת ביום הנכון אל השדה ולזרוע, ןלזרוע ולהוסיף ולזרוע, גם אם דמעה חונקת את גרונו - מובטח לו הקציר! כי תאוות-חיים זו, כי קשיות- עורף זו, כימברית-אמת זו שלו עם משך הזרע היא הערובה, כי לא יוכלו לו צבאות הרעות. ואם יש לנו היום במה לנחם אותנו ואת אבלינו בבית ובנכר - הרי זו הביטחה כי מתוך זריעה עקשנית כזאת, מתוך סבל זה, בשנות דמע אלה - מוכרחה פעם לפרוץ רינה, רינה של קציר!