1919 –1998

בת בוניה ויעקב
אימי נולדה באוליק שבפולין וחיה שם עם משפחתה , הורים ,שתי אחיות ואח, עד בואם של הנאצים שהשמידו את כל משפחתה. היא נותרה בודדה, עד שפגשה את אריה, שייבדל לחיים ארוכים ונישאה לו.
יחד ברחו מהנאצים, כשהם נודדים מפולין לרוסיה ואוסטריה, כשבדרך מתרחבת המשפחה ונולדים: יעקב, בן-ציון, חיים ורחל.
ב1949 הגיעו לארץ, מאיטליה, עם חנייה מאונס בקפריסין. תחנתם הראשונה שער-העלייה בעתלית. שם חיו במשך שנה באוהל, עם 4 ילדים פעוטים מגיל שנה וחצי עד חמש וחצי. לאחר השלג הגדול של שנת 1950 עברה המשפחה לשיכון בכפר-סבא, ומשם בשנת 1995 הגיעו לצופית.
במשך כל חייה גידלה וטיפחה, אימא, את ילדיה לתפארת. תמיד דאגה לכל מחסורנו, ביגוד שתפרה בעצמה, בישול שהיה שם דבר. את החום, האהבה והחינוך שהעניקה לנו, לעולם לא נישכח. במקביל, עבדה בשדה, בפרדס, ברפת, הקימה לול עופות, פיתחה את גידולי תות-השדה מהיפים בארץ. אימא הייתה עמוד התווך של המשק.
בכל הפעילות בשדה אנו, הילדים, לא הרגשנו מעולם מחסור כלשהו בבית. על אימא כזאת אפשר לומר רק: ''אשת חיל מי ימצא''.