1904 – 1978

בן שפרה ויצחק
משה נולד ב- 2.2.1904 בעיירה קמיניץ-פודולסק ברוסיה, ונפטר ב- 8.5.1978. משה היה הרביעי מתוך חמישה ילדים שנולדו לשפרה וליצחק שניהלו בית דתי אורתודוקסי, בו האם נטלה על עצמה את האחראיות לפרנסת המשפחה, כדי שהאב- התלמיד החכם, יקדיש עצמו ללימודי הקודש. מגיל צעיר נמשך משה לתנועה הציונית ולערכי הסוציאליזם, ובגיל 16 עלה לארץ ישראל עם אחיו יוסף שהיה בוגר ממנו בשנה. השנים הגיעו ארצה בדרך חתחתים בשנת 1921, בשלהי העלייה השלישית.
את ראשית דרכו בישראל עשה משה, כמו הרבה חלוצים אז, כפועל בעבודות זמניות ברחבי הארץ. הוא עבד בסיקול דרכים בצפון, בנגרות בניין בירושלים וכפועל בפרדסי פתח תקווה. הוא התיישב בעין גנים ונודע בכישוריו לטפח זרעים במשתלה ובהרכבות פרי הדר. משה שאף להיות שותף בחזון ההתיישבות וכך הצטרף לגרעין מייסדי צופית שעלה ב- 1933, שם חי עד יום מותו.
בשנת 1936 נשא את שרה לאישה ונולדו להם ארבעה ילדים: שולמית (קרונטל - 1937), דליה (פישלזון- 1938 ) וחוה (גולנדר- 1947). בנם זאביק ( 1951) נפטר בהיותו בן 18 חודש.

משה הצטרף להגנה ומונה לתפקיד מחסנאי הנשק בצופית ואחראי על מחבואי הנשק במושב. למרות הסיכון הוא מיקם את אחד הסליקים ברפת בחצרו. משה אהב את החקלאות והאמין בעבודה עברית ובעבודה עצמית. לאורך השנים ניהל משק מעורב. בימי החורף הוא עבד באריזת פרי הדר והתקדם לעמדת פיקוח על איכות הפרי.
אבא זכור לנו כאדם חרוץ, ישר ורגיש, אידיאליסט אמיתי, איש משפחה חם ומסור וחבר נאמן. הוא התבלט בצניעותו, בהסתפקות במועט ובהגינותו. היה בו כשרון יצירתי שאותו הצניע: הוא הפליא לנגן במנדולינה ובכינור, אהב לצייר, חטא בכתיבה, נהנה מעבודות נגרות ושימח את הבנות והנכדים בקסמים ובמופעי צלליות שעשה. אבא היה בן טוב להוריו וסעד אותם עד יום מותם. בשנות הששים הגיע לרוסיה כדי לחדש את הקשר שנותק עם אחותו והביא לעלייתם ארצה כשנפתח מסך הברזל. משה היה בעל טוב, אבא מסור וסבא אוהב והיה גאה במשפחתו.

בהיותו בן 74, בעת שרכב על אופניו להשקות את הפרדס, נהרג בתאונת דרכים.
הוא נותר עבורנו סמל לאנושיות ולצניעות, לאהבת המשפחה, לחלוציות ולערכי ארץ ישראל היפה.